נפולת של אין ברירה

השבוע פגשתי שני צעירים מהיישוב שלי בתחנת האוטובוס. מתברר שסיימו את שירותם הצבאי לפני למעלה משלושה חודשים ומאז הם נעים ונדים בחיפוש עבודה. ילדים טובים מבתים טובים שהלכו לקרבי ושירתו בגדוד "נחשון". אני יודעת שהגדוד הזה היה עסוק בזמן האחרון בהרבה פעילות מבצעית. לא שאני מבינה גדולה בעניינים, אבל גם הבן שלי שירת שם בחלק משירות הקבע שלו ובין השאר פיקד על השניים. הקיץ ימלאו לבני 24 שנים. ילד ישראלי - רגיל במידה ומיוחד במידה, שגדל בחממה ציונית חברתית. הילד הנהדר שלי.

לפני כשלוש שנים, באירוע פרטי, הוא פגש נערה יהודיה אמריקאית. השניים הפכו לצמד חמד ואני כאימא ליוויתי את האהבה בשמחה. בינתיים התערתה הנערה בחיינו והפכה לבת משפחה. היא מצאה עבודה בירושלים ורק בסופי השבוע הקצרים מדי, הצליחו השניים להיפגש . היה זה אך טבעי שכאשר ישתחרר יצטרף אליה למגורים ולחיים משותפים. לא עלה בדעתי שחיים משותפים אלה יתנהלו בארץ אחרת, במדינה זרה. ואולם לא הבעתי שמץ התנגדות כאשר אמרו לי שהם יוצאים לשנת התנסות בארה"ב הרחוקה.

מאז חלפו עשרה חודשים, השניים שכרו דירה בעירה קטנה בפנסילבניה, הם עובדים קשה, מגדלים חתול וחוסכים ל"טיול הגדול" אליו ייצאו לפני שיפוג תוקפה של אשרת השהייה של בני.

ובינתיים מכסת הגעגועים שלי עומדת להתפקע. אף כי בעידן האינטרנט, המצלמות הדיגיטליות והשיחות המוזלות לחו"ל, הגעגועים, ניתן לומר, נסבלים. עם זאת, הציפייה לשובו מלווה בטרדות. מה יהיה? האם ישוב להתגורר בבית? האם ייקרא למילואים, האם ישוב בשלום? האם יספיק להשלים את החומר לבחינת הבגרות בספרות ולשפר את ציוניו במקצועות האחרים ? האם יירשם לקורס פסיכומטרי ? מעת לעת אני מעלה את השאלות בקול רם, משתפת את בני הבית, בשאלות, בדאגות ובניסיון לחזות את העתיד.

לפני שבוע קיבלתי שתי תשובות. האחת, כשהגיע צו מילואים. והשנייה, כשהינוקא התקשר. אני מיידעת אותו על הצו והוא מאושר ומגיב ב"סבבה", ומוסרת ד"ש מחייליו לשעבר בתוספת דיווח יבש, ש"המצב לא טוב ואין עבודה לצעירים למעט באבטחה".
"על זה בדיוק רציתי לדבר אתך, יכול להיות שאני אגיע ארצה רק לביקור", אומר הילד.
?!?!?!
"אני עובד כבר שבעה חודשים במפעל ומסתבר שמאוד מרוצים ממני. השבוע זימן אותי הבוס לפגישה אישית והציע לי מלגת לימודים. אני עוד לא בקי בתנאים אבל זה נשמע טוב. מה את אומרת?"

תרשו לי להודות בעובדה הפשוטה: דמעתי מהתרגשות.
"זה נפלא", יבבתי לתוך האפרכסת - "ספר לי פרטים....", אחר כך התעשתי, הרי אני מעודדת אותו לגלות מרצון.

בשעת לילה מאוחרת מול המחשבון, חמושה בנייר ועט התחלתי לחשבן כמה יעלו ארבע שנות לימוד בארץ, על כל המשתמע מההוצאות הנלוות גם אם יעבוד לעתים בעבודות מזדמנות. אט-אט נערמו המספרים והצטברו לסכום כולל של כ- 180 אלף ¤. לומר שהייתי מופתעת? יתרה מזאת, הייתי פשוט המומה. לא מצאתי תשובה מניחה את הדעת לשאלה, איך אשרוד? האם אוכל לעמוד במשימה? בשיחה הבאה שלנו עודדתי אותו לבדוק את כל האופציות ללימודים בגלות. כן. אני. אני שלא העליתי על דעתי מעולם שמי מילדי יחיה בארץ אחרת.

נוכח פני המציאות, המיתון הגובר ומחירו הבלתי אפשרי של כור ההיתוך האוניברסיטאי, אני כובשת את עיני באדמה ומודה על המזל שנפל בחלקו.