אודות שמידט

מימזיס. הדרגה הקרובה ביותר לשגב בתורת האידיאות האפלטונית, מפקידה בידיו של האומן את המשימה הנאצלת מכולן: לנסות וליצור העתק של המציאות, על מנת להתקרב ככל הניתן לאידיאה, הלא היא האלוהות עצמה. המבחן האפלטוני להצלחה אומנותית פשוט: מידת הקרבה של היצירה למציאות. ככל שהטקסט האומנותי קרוב יותר לדימוי המציאות, מחקה אותה בכשרון רב יותר, אותנטי יותר, כך היצירה טובה יותר, "יפה" יותר, אם להיות אפלטוני לגמרי.

אבל אפלטון קשישא מונח בקברו מזה 3000 שנה, והאומנות ותפיסת האומנות ותפיסת המציאות עשו דרך ארוכה מאז. תודה לאל. ניתן לשער שאילו אפלטון היה צופה ב"אודות שמידט" הוא היה מכתיר אותו כמעשה אומנות מושלם, או קרוב לכך. שכן עיקר כוחו של "אודות שמידט" הוא היכולת שלו לייצג מציאות, לחקות את הוויי היומיום המדכא והנדכא של וורן שמידט (ג'ק ניקולוסון), פנסיונר שיוצא למסע גילוי עצמי והתחדשות, באופן קרוב למושלם.

כל-כך מושלמת היא מלאכת חיקוי המציאות של חיי הקשיש המקשיש, עד שלא אחת חש הצופה כאילו הוא צופה בסרט דוקומנטרי או בכתבת יומן מבית הערוץ הראשון, על חייהם של פנסיונרים אמריקאיים שאיבדו כל טעם לחייהם, בראשית המאה ה – 21. שמידט, סוכן ביטוח שיוצא לגמלאות, ניצב בפני הדילמה הנוראה העומדת בפני כל אדם שהקריירה הייתה כל עולמו – לאן ממשיכים מכאן? הזוגיות שלו עם אשתו (ג'ון סקוויב) רעה וגרועה וגוססת שנים רבות. היהלום בכתר העתיד המצפה להם הוא קרוון נייד, שהאישה התעקשה לרכוש לפני שיצא לגמלאות, באשליה שזה ישרת אותם לצורך מסע תיירות גמלאי לאורך אמריקה.

אולם האישה נפטרת, כדרכן של נשים זקנות, ומותירה את שמידט אובד דרך וחסר אונים – עם אפס יכולת לדאוג לתחזוקת הבית ולכלכלתו. הוא מוותר גם על חברו היחיד, לאחר שמתברר שזה ניהל רומן עם אשתו לפני כמה עשרות שנים וכל הדיאלוג שהוא מנהל עם המין האנושי מסתכם בחלופת מכתבים עם אנדוגו, ילד אפריקאי יתום, שאותו הוא מאמץ באמצעות משלוח צ'קים ע"ס 22 דולרים, כדי לממן את שהותו במנזר. אל תשאלו. אמרתי "חלופת מכתבים"? יותר נכון, שמידט משתמש באנדוגו, היתום האפריקאי, ככומר מוודה ומשתף אותו – ובכך חושף את התודעה שלו עצמו, טכניקה שמקדמת את הסרט הדל בדיאלוגים – במחשבותיו.

חייו של שמידט ריקים ממשמעות ומתוחלת. המשימה היחידה שנותרה לו, כך הוא רואה זאת לפחות, הוא לשבש את תוכניות החתונה של בתו (הופ דייווס המתוקה) לסוחר רהיטים יד שניה (דרמוט מלורני – בהופעה מפתיעה ושובת לב), לוזר סדרתי וטמבל לא קטן. הוא יוצא למסע צלב בעקבות אושרה המדומיין של בתו ובעקבות המשמעות לחייו ושב משם, נו, זה כבר סוף הסרט, תצפו בעצמכם.

"אודות שמידט" היא דרמה קאמרית צנועה ודלה מאוד בהתרחשויות. דלה כל-כך עד שקשה להבין כיצד הצליחו לערוך אותה לאורך שעתיים תמימות. מספר הסצינות המקדמות את העלילה וההתרחשויות הקולנועיות הוא כה נמוך, עד כי נדמה לעיתים שמדובר בסוג של הומאז לז'אנר הריאליטי פנסיה, וריאציה על "הישרדות", רק בעולם ללא כוסיות וללא כל דרמה.

הסיבה העיקרית לצפות בסרט היא הופעתו של ג'ק ניקולוסון, שמצליח לעצב את דמותו של שמידט בשלל המניירות המוכרות שלו, פלוס מרכיב הופעה חיצונית חדש ומחריד: הבנאדם הזדקן. מראהו של ניקולוסון, פלוס המיזנטרופיה הבסיסית ששמורה כמעט לכל הדמויות שהוא מגלם, מצליחים ליצור דמות אמינה ומשכנעת, אולם הדמות משוועת למעט בשר עלילתי כדי לנגוס בה, מעט אקשן. קתי בייטס שחולפת בסרט להופעת אורח, בעירום מלא, גם כאן – אל תשאלו, מספקת את המימד הקומי, אולם גם היא אינה מצליחה להרים את שמידט מרבצו ולהוסיף לאישיותו מימד של התפתחות או נפח.

ניקולוסון הצליח בגאוניות רבה לתפור משלוש סצינות מבריקות, הופעה בלתי נשכחת בסרט, שלטעמי הוא מוחמץ מאוד. סצינת הפתיחה והסיום של הסרט, שתיהן מופלאות בדרכן הן שתי הסצינות הראויות היחידות לכל אורכו ומרמזות על הפוטנציאל שהיה אפשר לממש, אלו אלכסנדר פיין, התסריטאי והבמאי, לא היה עסוק כל-כך בניסיונות לרצות את אפלטון, במקום את הצופה המודרני. המימזיס הצליח, "אודות שמידט" נפטר.

גם בתחום הבונוסים אין חדשות גדולות: טריילר וסצינות שהוצאו בעריכה לא מספקות את האפקט העיקרי שצריך להיות לכל תוספת שתופסת: ערך מוסף שונה, פיענוח חדש של היצירה וחוויית צפייה מזווית מאירת עיניים. "אודות שמידט" זכה לתשבוחות מקיר לקיר, לא מעט מבקרים השתחוו בפניו בהשתאות. הם צודקים בדרכם. אתם רשאים להסתמך על דעתם. במידה מסויימת מדובר באמת בהישג קולנועי בעל נופך אירופאי בקולנוע האמריקאי המהיר לעיכול. אבל חוויית הצפייה בו מתסכלת לא אחת את כל הצופים שלא מתפעמים משחזור אותנטי להפליא של מפגש עם סבא'לה, רגע לפני שהוא נאסף בדרך כל בשר, אל אבותיו.