קרדנשיאליזם

לאחרונה יצאה ידיעה מרעישה ומבישה מן התנור: ילדי ישראל מטומבלים, נבערים מדעת ובעיקר אינם מבינים את הנקרא, מה שמנשל אותם מכל אפשרות לשנות את המצב ולהתעלות מעל לרף האינטלקטואלי הירוד בו הם שרויים.

מה גם, שאף אם יימלכו בדעתם וברגע הזוי אחד יחליטו לנטוש את הטלוויזיה ואת המחשב לטובת צרכנות תרבותית שפויה – דהיינו לטובת קריאת עיתון או ספר איכותי, קטן הסיכוי שבעטייה של האימבציליות הכרונית המאכלת את מוחותיהם הם יוכלו להבין את הטקסט שקראו, ובד בבד לדוג מבין השורות איזה קורטוב של ידע.

אלא שעיניה של שרת-החינוך קהו כנראה, ולכן היא ממאנת לראות את המציאות לאשורה, שכן בידיעה מעיתון "הארץ" של יום שישי השבוע, דווח כי הגב' לבנת מתכוונת להקצות משאבים לתגמול מורים למקצועות המדעים אשר יוכיחו יעילות פדגוגית וייתרמו להעלאת ההישגים של תלמידיהם במקצועות הנ"ל.

האם גם שרת-החינוך אינה מבינה את הנקרא?... שכן סברתה שיש להשקיע משאבים במקצועות שעיסוקם בספרת ולא במילים, אינה עולה בקנה-אחד עם הכשל הלימודי העיקרי העולה מן המבחן הדיאגנוסטי שנועד לאבחן את מצבם השכלי של תלמידי ישראל: אלו אינם מבינים את הנקרא, ולפיכך אין זה אך צפוי שהישגיהם יהיו קטנים בכל המקצועות ולאו דווקא במקצועות הריאליים.

ומכאן נשאלת השאלה, מהי האידיאה המסתתרת מבעד לרפורמה החינוכית של לבנת ובייחוד מבעד למהפך התקציבי הנדיב והמפתיע בימים אלו של מיתון ושל קיצוצים ושל תכנית כלכלית מתקמצת ומתעמרת? אילו מגמות זו נועדה לשרת? התשובה אינה אלא אחת: "קרדנשיאליזם".

קרדנשיאליזם היא הערכת האדם ע"פ תוארי ההשכלה שלו, והיא נובעת מנקודת הנחה שהחברה המודרנית אינה יכולה להבטיח את דרכה אלא דרך הכשרתם של אנשים שיימלאו פונקציות מסוימות בחברה, וזאת גם אם אין תמיד קשר מעשי בין התואר או התעודה המעשית שנושא אותו פונקציונר לבין המשרה שלו.

מה גם, שבמציאות, תארים גבוהים משמשים אפוא מעין קַפּנדּריא לאיתור האנשים בעלי הגינונים החברתיים, העמדות ואפילו צבע העור שהמעסיקים מעונינים בהם. בקיצור, הקרדנשיאליזם ממלא תפקיד דומה לזה של הרקע המשפחתי ומשמש בעצם אסטרטגיית סינון לשמירת העיסוקים היוקרתיים במגזר קטן של האוכלוסייה.

מגמה זו, מעודדת אנשים לרוץ אל האקדמיה ולאייש את ספסליה היקרים והצרים מלהכיל את יושביהם יש לומר, וזאת לו בכדי שכמה שיותר אנשים יישאו אומנם תארים טריים ומרשימים, אך בבוא העת ייבצר מהם למצוא תעסוקה לאחר שסיימו את לימודיהם ולו בשל עודפיותם.

לכן, הקרדנשיאליזם של לבנת לא יתרום במאום להבראתה של מערכת החינוך הדוויה, אלא להפך. חתירתה המתמדת של המערכת להישגיות לא תגרום אלא לעידודן של תחרותיות והתנצחות מתמדת בין תלמידי בתי-הספר. והרי ידוע, שבתחרות אין סובלים חלשים, ומכאן בעצם נובעת הטעות: ככלות הכול החולשה היא הבעיה המרכזית של תלמידי-ישראל ששכלם רפה ורמת-ידיעותיהם ירודה ואף שואפת לאפס כמעט.

אלא שנבערותם מדעת של התלמידים בארץ הזאת, נצרכי מערכת החינוך, היא אינה בעייתם היחידה. לזה מתווסף גם חוסר תרבות משווע ו"נכסי" קולטורה ירודים וזבלוליים.

אז מה יש לעשות אם כן?... דבר ראשון גברתי, שרת החינוך, הייתי מציעה לך בראש ובראשונה להיגמל מן ה'תסמונת הקרדנשיאליסטית' בה לקו כל שרי-החינוך לדורותיהם (את לא לבד במערכה), ולקום ולעשות מעשה: במקום להמשיך ולשעבד את מערכת החינוך לכוחן של האוניברסיטאות, גאלי ושחררי אותה מהן, ובכך גם תשימי סוף-סוף קץ לשיטת המיון המעוולת של האוניברסיטאות ושאר מוסדות האקדמיה, הממיינים את תלמידיהם ע"פ קריטריונים שאין להם דבר וחצי דבר עם חינוך.

את עוגת-התקציב חלקי שווה בשווה לכל מקצועות הלימוד ואל תקדישי נתח כזה או אחר, גדול יותר, למדעים או למקצועות מועדפים אחרים. צרפי עוד פלח שנזנח והופרש כמו למעשרות מבצקה של העוגה התקציבית וקחי אותו בחשבון: לנתח הזה אין דבר וחצי דבר עם קרדנשיאליזם, אבל יש לו קשר אדוק עם חינוך ועם אנושיות בעיקר.

כוונתי היא להקדשת שעות לימוד יקרות להחדרה והפנמה של ערכים חברתיים נעלים כגון: אהבת הזולת ועזרה לחלש, התנדבות, הומניזם ודמוקרטיה, שהפכו למשהו זניח ולא חשוב שאין נותנים עליו את הדעת אלא בעצרות ובטקסים שכשהם חלים סוף סוף, התלמידים אינם מחפשים אלא לחמוק מהם בדרך לאודיטוריום אל חיקם הלוטף של הקניונים הממוזגים, או להקשיב לנאמר בהם באדישות, בעצבנות ובהמתנה קצרת-רוח לסיומם.

הערכים הללו הם החשובים מכל לחינוכם של ילדינו אבל הם נזנחו מזמן לטובת מצבור אחר ומכניע של 'קניינים רוחניים' ובהם: הצלחה כלכלית, תחרותיות, ציניות ואלימות ששולטת בפה ובידיים ומטילה את חתתה על הכול. את כל אלו למדי אותם ולא פחות חשוב מזה, למדי אותם "הבנת הנקרא", כל השאר יבוא מעצמו.