סיפורו של אחמד

פעם, לא כל כך מזמן, כשהיינו נוסעים מהשומרון למרכז, קצת אחרי העיר אריאל נאלצנו לעבור דרך שני כפרים ערביים, האחד, בידיה והשני, מסחה. תושבי הכפרים הללו פיתחו עם השנים חוש שיווקי יצירתי והפכו לאסם הרהיטים והפיצ'פקעס של מדינת ישראל. יודעי דבר נהגו לספר שיצרניות הרהיטים הגדולות במדינה קנו שם סחורה, שאחר-כך נמכרה כמותג יוקרתי.

באופן כללי היה קושי גדול לעבור עם רכב או באוטובוס ברחובות הראשיים של הכפרים ובמיוחד בשישבת כשעם ישראל, אחותו ואשתו הציפו את השטח. הפקק שהתחיל כבר בצומת ירקון כפה על מי שבאמת היה צריך להגיע למרכז למצוא דרכים עוקפות בסמטאות העורפיות של הכפרים.

מה היה שם? הכל מכל בכל. החל מריהוט לבית ולמשרד, חומרי בניין, מזון, חפצי נוי וכלה בביגוד והכל הוצג לראווה בדוכנים עמוסים לצד סככות אסבסט שהוקמו על מגרשי כורכר מאובקים. הייתה שם גם אדיבות מזרחית אותנטית מעורבת בניחוח נרגילות.
יום אחד לקח אותי חבר לבקר ב"נגרייה של אחמד " שניצבה בפאתי מסחה.
בחצר ישב על שרפרף קש ערבי משופם בגיל העמידה. הוא סידר את הכאפייה על ראשו וקם לכבודנו מחייך, "תשתו קפה?"
התברר לי שזה אבו - אחמד .
התיישבנו מתחת לתאנה עמוסת פרי. מכיוון הנגרייה עלו רעשי רקע של זמזום מנועי מסורים והלמות פטישים. ריח משכר של נסורת טרייה עמד באוויר.
"איפה אחמד?" שאל ידידי.
"תיכף הוא בא, הילד קורא לו", הרגיע האבא.
חיכינו. הקפה לא הכזיב.
מתוך בית האבן הסמוך יצא לקראתנו נער נאה מתולתל. "אהלן, אהלן, תכירי זה אחמד".
הוא נראה בן עשרים לכל היותר. הופתעתי ממראהו הבהיר ומגילו הצעיר.
אחמד היה אימפריה של תעשיית רהטים בהזמנה. הוא פרנס את משפחתו הענפה בעבודת כפיים והעסיק את מרביתם שבעה ימים בשבוע.
"אני מתחתן", בישר לנו כמו היינו בני משפחה. "תבואו לחתונה?"
הוא סיפר שהכלה מסיימת את לימודיה בסמינר, "הכל קניתי כבר לבית", אמר בגאווה.
נכנסנו לנגריה. בין יצירות העץ המדהימות ראיתי, מטבח כפרי מעץ מלא ("לכפר שמריהו"), שידה בסגנון עתיק ("לראשון לציון") ומודרני ("לאריאל"), שולחנות בסגנונות שונים וחדר שינה מעץ מייפל ("לעמאן"). התפעלנו באמת. אחר כך עיינו בקטלוג צרפתי וידידי אמר, "הנה כזה בדיוק תעשה לאשתי", והצביע על ויטרינה מעוצבת. הויטרינה עוד הספיקה להגיע לפני ראש השנה תש"ס ואני מתכוונת לחודש ספטמבר 2000, החודש בו פרצה האינתיפאדה .

הסיפור הזה הוא על האינתיפאדה שהרסה כלכלית את תושבי הכפרים האלה כמו גם אחרים. הכניסה לכפרים נחסמה בגבעות בטון שהרים צה"ל . אין יוצא ואין בא. הסככות שוממות מכוניות הפאר נעלמו והתושבים נעים על גבי חמורים.

הסיפור הזה הוא גם על הישראלי המכוער, איש עסקים אחד שהחליט לנצל את המצב והציע לאחמד כסף תמורת עבודה. זה נשמע כמו חלון הזדמנויות אמיתי והרבה בררות ממילא לא היו. סוכם מה שסוכם בתקיעת כף והסחורה החלה לזרום לחנויות ברחבי הארץ. עבר חודש עברו חודשיים. אחמד ביקש את הכסף המגיע לו ולא קיבל. "אין לי כסף לחומרים" אמר, "יהיה בסדר", הבטיח הישראלי ולא שילם. הנוסחה במקרים כאלה פשוטה. אין כסף שווה אין חומר שווה אין תוצרת . אחמד לא הרפה. הוא שלח שליחים והרים טלפונים לכל מי שהוא מכיר, תחנוניו נשאו פרי. יום אחד הגיע הישראלי והביא עמו חלק מהתשלום בסך שלושים אלף דולר. "זה מה יש", שמח אחמד והודה לאללה, אבל הדולרים היו מזויפים. הוא לא הלך להתלונן במשטרה, הוא ידע שאין טעם.

הסיפור הזה הוא בעיקר על אחמד. יזם צעיר שהאינתיפאדה יכלה להרוס גם אותו, אבל למרות הקשיים הוא הצליח לגייס אמונה ואופטימיות ולהציל את עצמו. עדיין בזכות קשריו הטובים עם לקוחות ישראלים מהעבר (לא כולם כלולים בקטגוריית "הישראלי המכוער"), הקים סככת תצוגה מאולתרת אי שם על קו התפר. אט-אט הפך המקום החדש למרכז הזמנות שוקק, הנגרייה ממשיכה לפעול והסחורה מועברת. לפעמים יש עוצר שמשבש את לוחות הזמנים אבל אחמד לא מתלונן. הוא כבר אבא לשלושה ילדים ויש שבט שלם ששורד את היום-יום הודות לו.