קו המשווה של הטבע

מאת תולי שרגאי, שליחת וואלה! חדשות לג'וג'ארט

טיסת המשלחת הישראלית להודו נדחתה שוב ושוב, ואנחנו נוסעים בינתיים למסעדה ההודית ברמלה. המלצר, בוהוראפקר הליזה, הגיע לארץ מבומביי לפני מספר חודשים. כל יום הוא מתקשר למשפחה שם, בודק אם הכל בסדר. "בהודו מקבלים את זה בשלווה טבעית, זאת הקרמה", הוא אומר על רעידת האדמה שפקדה את מערב תת היבשת בדיוק ביום שישי לפני שלושה שבועות, ועדיין אי אפשר להעריך כמה אנשים איבדו בה את חייהם, וכמה רק את כל רכושם. "כל מה שאתה עושה משתקף בקרמה. גוג'ארט, המדינה שבה התרחשה רעידת האדמה היא מדינה של סוחרים, כולם שם רודפים אחרי הכסף, לא פלא שזה קרה דווקא שם". הסבר מספר אחת.

אחרי שרואים את התמונות בטלוויזיה ושומעים על מימדי ההרס העצומים, הדבר הכי מדהים הוא השקט וההשלמה שבה מתקבל האסון בהודו. למי שמגיע מארץ שבה השירים בגלגל"צ יורדים לחצי התורן אחרי כל פיגוע והפנים של מיקי חיימוביץ' מנחים את מצב הרוח הלאומי, זה כמעט בלתי נתפס. אחר הצהריים במרכז העיר בוהג', אחת הערים ההרוסות ביותר. עשרות בני אדם עומדים ליד בניין הרוס שדחפורים הופכים בו ומחלצים מחפשים גופות. "הגופה של אמא שלי נמצאת שם", אומר אחד הנוכחים. "את הגופות של אשתי ובתי הוצאתי מהבניין הזה". אף שריר לא זז בפניו כשהוא אומר את זה. רק ביום השלישי, באתר שריפת הגופות, אני רואה בפעם ראשונה מישהו בוכה. בכי מאופק מאוד, קצר, מול המדורות הגדולות עליהן שורפים כמה גופות ביחד בכל פעם, כדי לחסוך בעצים ובזמן.

"מובן שיש עצב וצער, אבל בכל מקרה כבר אי אפשר לעשות שום דבר ואנחנו שמחים שאפשר לעזור לאנשים אחרים", אומר פאמתאווה סוואמי. הוא בן למהגרים הודים שגדל בבריטניה, הגיע להודו לביקור בגיל 16 והפך לנזיר הינדי. "הנשים האלה", הוא מצביע על קבוצת נשים שקוצצות כרוב ושרות, "איבדו את ילדיהן. הן באו להקריב את עצמן למען החברה". מחוץ לאשראם יושבת קוסום דינש מאהיצ'ה, בת 37. אנשי האשראם מציגים אותה קצת כמו פריקית בקרקס - היא האישה שחולצה מההריסות אחרי 58 שעות. "אני גרה בבניין בן שבע קומות, כשרעידת האדמה קרתה ניסיתי להגיע למטבח ואז הכל התמוטט. תקרת הבית היתה שישה אינצ'ים ממני". במשך 58 השעות היא שרה מנטרות, "הייתי בטוחה שאלוהים יציל אותי, וידעתי שזה ייקח הרבה זמן". בינתיים היא מבלה את רוב זמנה בראיונות, אחר כך היא לא מתכוונת לשנות שום דבר בחייה.

"הגוף הוא רק כלי, אנחנו הרוח שלנו. השעון שלך זה אתה? החולצה שאתה לובש זה אתה? הגוף הוא רק מכסה לנפש. כשאתה מת הנפש מקבלת מכסה אחר עד שהיא משתחררת לגמרי מהגוף ומתאחדת עם אלוהים. עד אז המוות הוא חסר משמעות כי הגוף הוא חסר משמעות. הודו לא מבוססת על כוח או כסף, אלא על פילוסופיה ותרבות. כשקורה אסון, החומרנות של העולם המערבי לא עוזרת, אלא רק העוצמה הנפשית", מסביר הנזיר לקבוצה של קצינים בכירים מפיקוד העורף הישראלי, שבאו להפיק לקחים מרעידת האדמה ההודית. הכתום של הגלימה שלו מתחבר עם הכתום של הכומתות שלהם. "זה מה שיפה בכוח הטבע, עכשיו כולם מתחילים מחדש. הטבע רצה להראות לאדם מי הבוס". הקצינים מתרשמים. הסבר מספר שתיים.

לאל"מ יהודה ברוך, ראש הצוות הרפואי של המשלחת הישראלית ופסיכיאטר בהכשרתו, יש הסבר אחר, "הם נמצאים בשלב ההלם". והוא מנמק: "ברעידות אדמה שהיו פחות נוראיות, ההלם הגיע רק בשבוע השלישי או הרביעי. אפשר יהיה לראות את התגובה האמיתית רק בעוד חודש, אבל אני לא מומחה בתרבות ההודית. ההודים לא בוכים. הם מקבלים את הדין. לפני שישראלה, התינוקת הראשונה, נולדה כאן, אמרנו להוריה כי רבים הסיכויים שהיא תיוולד מתה, בגלל שהיא פגה. התגובה שלהם היתה 'אם היא תמות היא תמות'. לאדם שסבל משוק בלב הבהרנו כי הניתוח עלול להרוג אותו, 'כנראה שהגיע זמני למות", הוא אמר. בארץ מוכנים להרוג אותך אם לא היצלת קשיש בן 82 אחרי תאונת דרכים", אומר אל"מ ברוך.

"אתה מת לפי איך שאתה חי, ותפקידנו הוא להעניק לאנשים מוות טוב", אומרת הדוקטור בהודיק וירו, אחות שהגיע לעזור לצוות הישראלי. לפני ארבעים שנה, ההחלטה של וירו הצעירה לעזוב את הכפר שלה ולהיות אחות היתה הדבר הכי יוצא דופן שקרה שם מאז ומעולם. כיום היא פרופסור חבר בקולג' לאחיות באמדבד. "אם מישהו מת סימן שאלוהים רצה, ואת זה אנחנו מסבירים למשפחות".

מגזין עיצוב ספרדי ערך פעם פרוייקט שזכה לאינספור חיקויים - הוא צילם משפחות ברחבי העולם כשכל תכולת בתיהם מוצגת לראווה מחוץ לבית. ככה נראים היום הכפרים לודאי וקודאי, חמישה קילומטר ממוקד הרעש. בתים הרוסים שבתוכם מסודרים החפצים כאילו לא חסרים גג וקירות. סוריאליסטי לחלוטין. כמו סט של תוכנית טלוויזיה שהצלמים והעיתונאים מסתכלים לתוכו. על תילי אבנים שהיו פעם בתים, מפוארים יותר או פחות, לא משנה, עומדים הדיירים לשעבר ומנסים להציל את מה שנשאר, תמונות משפחתיות, שרשרת זהב ובצלים סגולים, זה השלל של אחד הבתים בעיר ההרוסה לחלוטין בוצ'אי, אבל האנשים על האבנים ממהרים להציע לעיתונאים ביסקוויטים ומים. בין ההריסות מסתובבת חבורת אנשי עסקים ג'יינים מאמדבד. כולם כבדים מאוד בכסף, מנהלי מפעלים, ברוקרים. הם מתחייבים לבנות מחדש את הבתים. רעידת האדמה קרתה, לדבריהם, בגלל התפרצות של גזים בתוך האדמה, והעובדה שאנשים אוכלים בשר. הסבר מספר שלוש.

תדהמה מספר שתיים: ערים שלמות קרסו, סליחה על הקלישאה, כמו מגדלי קלפים, אבל אין שום האשמות. העיתונים לא קוראים להתפטרות הממשלה, הפגנות המוניות לא נערכות מול משרדי הרשויות, "איך אפשר להאשים את הפקידים", שאל שר הפנים ההודי, "הרי הם חלק מהטרגדיה, גם הם איבדו את בני משפחותיהם".

נראה שאין בכלל ציפיה שהממשלה תפתור משהו. באזור ההרוס נוסעות אלפי משאיות של ארגוני צדקה דתיים ואחרים, ומחלקים שמיכות ובגדים. בכפרים הנידחים ביותר מוקמת במה ועליה עומד נכבד מקומי ומחלק לאנשים קמח, שמן וירקות. "זה נראה כאילו אין סדר, אבל כולם מטופלים", אומר בהערכה מפקד המשלחת הישראלית, אל"מ שלום בן אריה. עשרות משלחות זרות מרחבי העולם הגיעו כדי לעזור להודים. "בהתחלה הם בכלל לא הבינו מה אנחנו עושים פה", מספר במבטא בריטי כבד כבאי מיורקשייר. "הם מאוד התפלאו שמישהו בכלל בא לעזור". ממשלת הודו העלתה את המיסים כדי לגייס כסף לבניית הערים ההרוסות מחדש, ובינתיים היא מעניקה שיחות טלפון בחינם. בתור הארוך שמשתרך ליד שולחן הטלפון המאולתר יש לממתינים זמן לתכנן מה יגידו. חצי דקה מוקצבת אם הכל בסדר, שתיים אם צריך לבשר, חלילה, בשורות רעות.

בחזרה למלצר בוהראפקר ממסעדת מהרג'ה ברמלה. שלושה חודשים הוא כבר כאן, בהתחלה חשב להשתקע אבל עכשיו ברור לו שיישאר רק כמה חודשים וימשיך הלאה. "האנשים כאן חומרניים מדי, כולם רק רודפים כל הזמן אחרי כסף, כמו במערב הודו לפני רעידת האדמה".