אנחנו שנינו מאותו השטאנץ

מאת לירון מרוז

למרות שמקורביהם יצביעו על הבדלים מהותיים בין השניים, קשה שלא לשים לב לקווי הדימיון שבין כהונתו של אהוד ברק לזו של קודמו בתפקיד, בנימין נתניהו. שניהם כבשו את הפסגה במהירות, ובאותה מהירות התנדפו החוצה מהזירה הפוליטית. שניהם הגיעו מסיירת מטכ"ל, וברוחה השתלטו על מפלגות שנותרו יתומות לאחר שהדור הישן נחל עימן מפלה. בשני המקרים, אופיים של השניים היה מרכיב מהותי בכהונתם. למעשה, היו אלה שני ראשי הממשלה הראשונים שהעדיפו להתייעץ עם יועצי תדמית ותקשורת מאשר עם חבריהם להנהגה הפוליטית.

הלשכה

גם ברק וגם נתניהו סבלו מבעיות בלשכותיהם. אצל נתניהו זה היה צורם ומהיר יותר, כשחודשים ספורים לאחר בחירתו לראשות הממשלה התפטר ראש לשכתו, פנחס פישלר. העיתונות תיארה את עבודתו, כבר מרגע מינויו, כבעייתית, והוא טען כי התפטר כדי "לא לתת לתקשורת לפגוע בראש הממשלה". אולם פישלר היה רק הסנונית הראשונה. בזה אחר זה סיימו את תפקידיהם מנהל לשכתו, דוד אגמון, יועצו לעניינים ערביים, רמי סמסולו, יועצו המדיני, דורי גולד, מנכ"ל משרדו, אביגדור ליברמן, יועץ התקשורת שלו, שי בזק ואחרים, כל אחד מסיבתו הוא.

גם לשכתו של ברק לא היתה מודל של שקט תעשייתי. הפרישות לוו ברעש תקשורתי גדול, בעיקר כיוון שהפורשים העידו על עצמם כחברים של ברק. הראשון היה סגן מנהל הלשכה, שמעון בטאט, שתקף בראיון ל"מעריב" את דרך התנהלות הלשכה. אחריו באו גם חיים מנדל שקד, והיועץ המדיני, צבי שטאובר. ראש המטה המדיני-ביטחוני, דני יתום, שקל לעזוב ונודע ביחסיו הגרועים במיוחד עם עמיתים ללשכה. יש שטענו כי הוא מונע אפילו מראש השב"כ והמוסד גישה לברק. ההתנהלות התקשורתית היתה סאגה בפני עצמה: מירב פרסי צדוק, גדי בלטיאנסקי, דוד זיסו, אלדד יניב – רשימה חלקית. עיתונאים רבים הודו שאינם מוצאים את הרגליים ואת הידיים בלשכה וכי הם מקבלים הודעות סותרות מאנשיה. התנהלות מטה ברק בימי הבחירות היתה בהתאם: הודעות לעיתונות יצאו באיחור ולוחות הזמנים נמסרו באופן לא מסודר.

הקואליציה

אולי זו האישיות, אבל יתכן שכאן יש להאשים יותר את שיטת הבחירות. בכל מקרה, ממשלות נתניהו וברק ידעו מעט מאוד יציבות פוליטית. חלק גדול מהצרות באו דווקא ממי שאמורים להיות שותפיהם הטבעיים. בינואר 97', שבעה חודשים לאחר כינון ממשלת נתניהו, התפטר שר המדע בני בגין בעקבות הסכם חברון וסיעות הימין הגישו הצעת אי אמון בראש הממשלה. באוקטובר 98' הוגשה הצעת אי אמון של הימין בגלל הסכם וואי, שהיתה מפילה את נתניהו אילולא רשת הביטחון שהעניקה לו האופוזיציה. בסופו של דבר התגלגל המשבר בין נתניהו לסיעת הימין עד להקדמת הבחירת לכנסת. אולם קודם לכן הספיק נתניהו לצבור לו אויבים בתוך מפלגתו: שרון, שאמר כי הוא רוצה לעזור לנתניהו אך אינו יודע אם לידו הימנית או השמאלית; לימור לבנת, שהפכה בשל כך לאויבת מרכז הליכוד; אהוד אולמרט, שיצא במהלך הבחירות להגנתו של ברק; דן מרידור, שנאלץ לעזוב את הליכוד וכמובן יצחק מרדכי שהיכה בו שוק על ירך בעימות המפורסם ביניהם. בסופו של דבר הגיע נתניהו לבחירות עם הרבה יותר מידי אויבים מבית.

ברק הקים "קואליציה של כ-ו-ל-ם" ונתן בתחילה את התחושה שמרחב התמרון שלו גדול כל כך, ומאפשר לו להעמיד כל מפלגה במקומה. חודשיים לאחר כינון הממשלה כבר פרשה ממנה יהדות התורה בשל פרשת המשחן. במובן מסויים, החלה ההתפוררות במשבר ש"ס-מרצ סביב סגן שר החינוך, שברק בתחילה זילזל בו יותר מידי. ישראל בעליה והמפד"ל מצאו עצמם בחוץ כעבור שנה, בשל הנסיעה המתוכננת לפסגת קמפ-דיוויד. ימים לפני הפסגה פרשה גם ש"ס, אולי כנקמה על היחס הבלתי הולם לטעמה שקיבלה מברק. המהפכה האזרחית גרמה לו נזק עצום בקרב החרדים, אך גם התמיכה בשמאל החילוני נפגמה בשל תמיכתו בחוק טל והביקורת הבלתי פוסקת מצידה של שינוי.

ברק הסתכסך גם עם ערביי ישראל באוקטובר 2000 בעקבות "אינתיפאדת אל אקצא". בתחילת המהומות נטלו בהן חלק גם ערביי ישראל ו-13 מהם נהרגו בעימותים עם המשטרה. בעקבות כך הסירו חברי הכנסת הערבים את תמיכתם בראש הממשלה וחלקם אף תמכו בהצעות אי האמון בו. אולם הדבר בא היטב לידי ביטוי בצורה החריפה ביותר במערכת הבחירות, שהוחרמה על ידי הציבור הערבי, והפכה הפסד אפשרי של ברק לתבוסה מוחצת.

דוד לוי

מעבר לדימיון בהתפוררות הקואליציה, דוד לוי הוא קו משותף בפני עצמו. הוא הצטרף אל נתניהו ונתן לו את התנופה שהביאה אותו לניצחון בבחירות – וכך גם עשה לברק. אולם שניהם נפרדו ממנו פצועים וחבולים. מממשלת נתניהו פרש שר החוץ לוי לאחר שלא היה מרוצה מהצעת התקציב לשנת 98'. את הממשלה הוא הגדיר כ"טיסה לשומקום" ואמר: "אני עם השותפות הזו גמרתי". את ברק עזב לוי על רקע הנסיעה לקמפ דיוויד, לא לפני שהציב לו אולטימטום של ממשלת אחדות. בבחירות כבר עשה את הסיבוב המסורתי בבית שאן לצידו של שרון. לוי, כמו תמיד, יודע להמר על הסוס הנכון.

הסוף

ברק ונתניהו, שהבליחו לפוליטיקה ביום בהיר אחד והגיעו לראש הפירמידה במהירות מטאורית, גם פרשו ממנה בדרך זהה. עשרים דקות לאחר תבוסתו הגדולה בבחירות 99' הגיע נתניהו לאולם הכנסים במלון הילטון, בו היו אנשיו, ואמר: "יש לי עוד הרבה מה לתרום למדינה שלנו, אבל אני מאמין שעכשיו הגיע הזמן לקחת פסק זמן, להיות עם משפחתי וילדיי. אני מודיע על כוונתי לפרוש מהנהגת הליכוד". לברק נדרשה שעה וחצי עד שהודיע בקיבוץ שפיים: "בכוונתי לפרוש מתפקידי אך אשאר חבר מפלגה. אעזוב לזמן מה את העשייה הפוליטית והמדינית אחרי שנים של עשייה למען המדינה. זה מגיע לנאווה ולי".

לפני מספר חודשים, עם התפטרותו של ברק, הודיע נתניהו על חזרתו לפוליטיקה, שבינתיים הוקפאה. המלים "לזמן מה" בנאומו של ברק, מעידות שגם הוא עשוי להתקמבק לחיינו. ומי יודע, אולי עוד נלך לקלפי כדי לבחור בין שני פתקים: אהוד ברק או בנימין נתניהו.