הפסדנו

לפני מספר ימים התבשרנו על ידי ראש המטה הכללי של צה"ל כי אנחנו, הישראלים היושבים בציון, ניצחנו את האויב הפלסטיני. מילים לא יתארו את תחושת הרוגע שנסכה בי אותה הצהרה. בו ברגע נזכרתי באימרתו המפורסמת של מוטה גור: "הר הבית בידינו" וחשבתי לעצמי: כמה פתטי היה אותו מוטה שחשב לעצמו שכיבוש הר הבית הוא הניצחון המיוחל.

נדמה שמאמץ עצום לא היה מצליח להוציא מימרה כה נבובה וחסרת בסיס יותר מזו שנפלטה מפיו של משה יעלון. את אותו ניצחון תירץ הרמטכ"ל בעובדה שלאחר חודשי לחימה רבים, הגיעו הפלסטינים למסקנה שלא יצליחו להכניע את הישות הציונית באמצעות טרור. מעניין, כי אני, בתור ישות ציונית קטנה – מרגיש שהפלסטינים ניצחו אותנו בענק ואלמלא אותו ניצחון, לא היה מסכים ראש ממשלתנו הפציפיסט לחזר אחרי אבו מאזן בכזו נחישות.

לא מזמן חגגנו, במיטב המסורת, את 1,000 ימיה הראשונים של האינתיפאדה השניה, או בשמה הסקסי – אינתיפאדת אל אקצה. במהלך אותה אלפיה התמוטטה כלכלתנו עד שהפכנו לעם של פושטי יד ורגל; מאות רבות של ישראלים תמימים שכל פשעם היה ישראליותם נאספו אל אבותיהם במיתות שונות ומשונות מבית היוצר של החמאס, הג'יהאד איסלאמי, הפתח ושאר ירקות; הפכנו למדינה מוקצית, שתיירים חדלו מלבקר בה. ללא ספק - ניצחון.

הנתונים הרשמיים שמפרסם הגוף שעליו מפקד הגנרל שהכריז לא מכבר על ניצחון, מספרים לנו כי מאז תחילתה של האינתיפאדה, בספטמבר 2000, נהרגו 814 ישראלים בפעולות טרור מסוגים שונים. ללא ספק ניצחון. הניצחון מתעצם עוד יותר שעה שבודקים את רשימת הפצועים: לא פחות מ-5,603 ישראלים נפצעו במהלך האינתיפאדה, ומכאן קצרה הדרך לדבר על תבוסה!

קצת קשה להבין מדוע הרמטכ"ל רואה בנתונים שהוצגו לעיל ניצחון, ואולם בדיקה נוספת מגלה את האמת שמתחת לפני השטח: מתוך אותם 814 הרוגים, מהווים כוחות הביטחון כ-30 אחוזים בלבד. 244 אנשי כוחות הביטחון שילמו בחייהם בשנתיים וחצי האחרונות לעומת 570 אזרחי ישראל. אם כן, ללא ספק – צה"ל ניצח. במדינה נורמלית ראוי להקים קול שבר וצעקה וגם איזו ועדת חקירה, נוכח העובדה כי צבא ההגנה לישראל נכשל כשלון חרוץ במלאכת ההגנה על אזרחי ישראל. ולפני שיאשימו אותי חלילה בחוסר הערכת השקעתם של אנשי כוחות הביטחון, אני מצהיר נחרצות כי טענותיי מופנות כלפי הדרג הפוליטי מקבל ההחלטות, ולא כלפי הדרג המבצע.

ההיסטוריה המפוארת של ראש ממשלתנו, ושל יתר חבריו סביב שולחן הממשלה, מלמדת כי אהבתם לארץ ישראל השלמה – אהבת אין קץ היא. האפשרות שיאמצו מרצונם את תכנית מפת הדרכים נראתה עד לפני כשנה וחצי סבירה כשם שהשייח יאסין והרב כדורי ילמדו תורה יחדיו. ואולם, פלא גדול קרה, ובממשלתה הימנית קיצונית של ישראל חל שינוי עצום, במסגרתו ששה הממשלה לוותר ולהקל על חיי הפלסטינים. ללא מצמוץ היא משחרת מאות אסירים, נסוגה משטחים מסוימים, ושרון ואבו מאזן נראים כמי שנועדו זה לזה.

רק אוויל, תמים והדיוט, עלול לחשוב כי השינוי במדיניותו של שרון חל עקב הארה חד פעמית, או התגלות קדושה שפקדה אותו. הסיבה לשינוי המבורך היא ההפסד. ישראל הפסידה במערכה עם הפלסטינים, ולאחר שנתיים וחצי של לחימה, הגיעו מקבלי ההחלטות בישראל למסקנה, כי לא ניתן לנצח את הישות הפלסטינית באמצעות חיסולים ממוקדים, מחסומים סגרים ועוצרים.