ישראלי באמריקה - יומן (1)

אין ספק שמכל בני עדת משה הנהנים הגדולים מקדמת הטכנולוגיה בשנים האחרונות הם הישראלים שבצידו המערבי של האוקיינוס האטלנטי. אם עד לפני שנים ספורות היינו צריכים לכוון היטב את הגלים הקצרים ברדיו כדי לקלוט את "שירים ושערים", להתקשר לאבא כדי לשמוע על תוצאות הבחירות או להסתפק בשבבי מידע שמעבירה רשת ה-CNN באשר לנעשה בסיר המבעבע במזרח התיכון, הרי שהיום כל המידע נמצא ברשותנו, כאן ועכשיו.

קודם היו העיתונים היומיים המופצים מדי יום בתפוח הגדול (ובסופי שבוע בשאר הערים הגדולות), אחר כך התפתח האינטרנט על שלל פורטליו המדווחים בזמן אמת והשיא הגיע לפני קצת פחות משנתיים – ערוץ טלוויזיה ישראלי, אצלכם בסלון. יאיר לפיד, דן שילון, אבי נמני וגאולה אבן – כולם כולם על ה"סוני וגה" החדשה שרכשתם (מסך שטוח כמובן) בחבילה מפוארת של צלחת לוויין שגם שידורי ארץ הקודש בתוכה.

בשתיים בצהריים (שעון מזרח) משדרים חדשות ב"חי". בתשע בערב משדרים חדשות למי שלא ראה בשתיים, כאילו ב"חי". כל התצלומים העדינים של CNN ו-FOX מתחלפים במראות בלהה של הטלוויזיה הישראלית שאינה בוחלת באמצעים של "הסברה". גופות מרוטשות, אוטובוסים מפורקים ואנשי מד"א חשים למקום שניות לאחר הפיגוע. במלחמה עם עיראק אין טעם לשמוע את הקשקשנים האמריקאים, עדיף להעביר לאהוד יערי או עודד גרנות כי הם מבינים הרבה יותר ומסבירים הרבה יותר. מי שחושב שהפסקה האחרונה היתה צינית – טועה בהחלט, מבחינה חדשותית יש לאמריקאים הרבה מה ללמוד מהטלוויזיה שלנו.

וכך הפכה גם נפשם של השוהים בארה"ב, אלה שתמיד טוענים שאנוכם במערב וליבם במזרח, לרכבת הרים רוגשת. פיגוע בתל אביב לצד הצגה של מכבי חיפה מול מנצ'סטר יונייטד, מוות של חיילים בעזה עם תכניות אוכל בלסניות ומגזיני אירוח אינפנטיליים, סמטוכה שנגמרת בדרך כלל בירידה למיני מרקט המקומי או בהעברה לערוץ שמשדר פורנו רך בסביבות 11 בלילה.

תחילה הייתי שותף לנס התקשורתי, אבל אחרי ששככה ההתלהבות הקפדתי לראות בערוץ הישראלי רק את משחקי הכדורגל. כשהעונה נגמרה הערוץ נגמר, להתראות באוגוסט, אבל ביום שישי האחרון במקרה נתפסתי על היומן. השקל התחזק, כולם מדברים על התאוששות כלכלית, הערבים חתמו על הודנה לשלושה חודשים ובכלל – זמנים חדשים עומדים להגיע, כמעט מזכיר את האופוריה של 93.

פעם, כשהיינו ילדים (לא כל כך פעם, כולו 15 שנה, אבל מותר להתנשא כשאתה מתקרב ל-30) היה מושג בעיתונות הספורט: "הרחוב הספורטיבי". לרחוב הוירטואלי הזה היו תכונות ברוח הידיעות. לעתים היה מוכה בתדהמה, לפעמים סתם נשאר אדיש, רחוב שהיה מכתיב את תגובתם של הקוראים ולא להיפך. ולמה אני גולש פתאום לזכרונות ילדות זניחים? כי חשבתי בדיוק איך היה הרחוב הספורטיבי מגיב למראה היומן האופטימי של יום השישי הזה. תדהמה, אדישות, סערה? סביר להניח שהיה עושה את מה שאני עשיתי: חיטוט עמוק באצבעות של הרגליים, גירוד קליל באחוריים, התמתחות, גרעפס עסיסי – ולחיצה על כפתור ה-OFF בשלט.