הביציות שלך, זה מלולי סוללה או מלולי חופש?

אתמול, במסיבה, פגשתי רווקה אחת. קראו לה ענת והיא היתה שייכת, לצערי העמוק, לסוג הנשים שנוהגות להצהיר על עצמן בפרהסיה "אני אשה חזקה". בכל מקרה, ענת הזאת ישבה לידי כל הערב ולעסה לי את הפוסט פמיניזם שלה. "לא בא לי להתחתן", נאנחה בדרמטיות א-לה מרב מיכאלי, "אני מה זה נהנית מהלבד שלי". בהתחלה הנהנתי בראשי בהסכמה. אבל אחרי שעה בנוכחותה, הלבד שלה התחיל להריח לי כמו פד משומש. בסוף הערב, אחרי שכבר התחלתי לדמיין איך אני חונקת את הסימון בובואר דה לה שמאטע הזאת בצעיף ההודי של עצמה, הגיעה ענת לפאנץ' הסופי: "האמת היא שאני בכלל לא מבינה מה כזה מעולה בלהיות אמא", הצהירה וזרקה מבט מסביב, לוודא שכולם שמעו את השוס, "אני כל כך ילדה בעצמי, אני ממש לא רואה את עצמי מטפלת כרגע בעוד יצור חי".

כן, אני יודעת. אבל בכל זאת, בשביל הפאן, חשבתי כל הדרך הביתה אם להיות אמא זה עסק כדאי. והמסקנה שהגעתי אליה היא חד משמעית - לא ולא. אני, סוחרת שטיחים עיראקית זקנה שכמותי, מודדת כל דבר במושגים של הפסד ורווח. ותינוקות, סליחה על העלבון, הם פשוט לא חמודים מספיק כדי שאני אסבול תשעה חודשים. מצד שני, לא אכפת לי להיות בהריון אם יבטיחו לי שבמקום תינוק אני אלד גולדן רטריוור קטן. אני מדמיינת איך האחות מביאה לי אותו, כדור פרווה זהוב וחמים. אני חולמת איך כפותיו הקטנות והשעירות מונחות על חזי ועיני הכפתורים השחורות שלו מתנוצצות אלי מהחיתול. אפילו אחבר לו שיר קטן: כלב לו היה לי/ גולדן קטן/ זהוב שיערות/ ונבון. אבל לסבול את כל זה בשביל העתק ורדרד של איזה דוד מהצד של אמא שלי מבגדד? מה פתאום.

השבוע, בפרסומת החדשה של רנו מגאן, גיליתי עוד סיבה טובה לא ללדת ילדים. תזכורת: אבא רשלא"צי מלמד את ילדו לרכב על אופניים. הפארק ירוק, הציפורים מצייצות, ומוזיקה נעימה מתנגנת במרחק. "כל החיים", אומר הקריין בקול חם ואבהי, "אתה עושה הכל כדי לשמור עליהם ולהגן עליהם". בינתיים האבא הצעיר משחרר את היד מהסבל של הילד, ואיזה יופי, הילד נוסע לבד! הכל כי אבא'לה היה שם בשבילו, לתמוך ולהגן עליו מכל פגע.

אלא שאז, כמו המכשפה הרעה באגדות, משתנה קולו של הקריין: "אבל מה כל זה שווה?", הוא אומר קדורנית, "אם אין לך משפחתית בטוחה?". בשניות נעלם לו הסנריו הרוגע. נעלמים גם האופניים והציפורים. במקום הפרבר המוריק בראשל"צ אנחנו מקבלים שתי בובות בשחור-לבן. שני דמויי אדם שמתרסקים באלימות על שמשת המכונית. המסר הוא ברור: אתה יכול לפנק ולשמור על הילד שלך עד מחר, אבל אם אין לך מגאן החדשה, הוא יתרסק בתאונת דרכים.

בבסיס הסרטון הזה רעיון גס ומסוכן. הרעיון הוא שכל ההשקעה שלך כהורה, כל הדאגה שלך, כל הלילות ללא שינה והקימה המוקדמת כדי להכין סנדוויץ', לא שוים כלום, אבל כלום, אם אין לך מוצר מסוים. והמוצר הוא לא
חיסון נגד שחפת או אפילו תוסף מזון חשוב. המוצר הזה הוא כולה מכונית מצ'וקמקת! מכונית! מבינים, אבא ואמא כולה הולידו את הילד. תודה להם, באמת. אבל זה לא חשוב כמו שלדות וכוח מנוע. מה השלב הבא? אולי סרט עם קשישים: "נחמד שאתה אוהב את אמא שלך הזקנה, ולוקח אותה לטיולים ולהצגות, ולסיור שורשים בפולין. אבל מה זה שווה אם אין לך מגאן?". עכשיו תסתכל על הבובה בסרט. דמיין את העצמות השבריריות והזקנות של אמא שלך מתנגשות על הדאש בורד. אז מה זה שווה, הא? מה זה שווה?

בטיחות במכונית היא נקודת מכירה חשובה. פרסומאים ישראלים רבים רוקדים מסביב לנקודה הזאת בעדינות. מראים לנו ילד נם בבטחה במושב האחורי, משתמשים בסלוגנים כמו "אתה יכול להיות רגוע". כל אותה עת הם שומרים על חוקי הברזל הבאים : א. אסור להפחיד את הלקוח יותר מדי, כי זה יוצר אצלו התנגדות. ב. אל תעשה לאחרים מה ששנוא עליך. אם כהורה אתה מוכן לשאת את המחשבה שהגוזל שלך בסכנת חיים, למה שאחרים יצטמררו? כולם מתנהגים כבני תרבות, חוץ מהבהמות של פלד שלוש. לכן, כל עוד הסרטון הזה על המסך, אני בשביתת ביציות. לא, אני לא מוכנה להביא לעולם כזה גולדן רטריוור. הוא עלול עוד לגדול להיות פרסומאי.