לך תסתפר, ביטניק

הרי לכם שתי דרכים מוצלחות להתמודד עם חילופי השלטון: א. נוסטלגיה (שאולי גם תכין אותנו לבאות). ב. בריחה למחוזות אחרים. "צומת וולקן" ו"הכישרון של מר ריפלי", המשודרים בימים אלה ב"הום סינמה" של הכבלים, יעזרו לכם להתמודד עם התענוג בשתי השיטות הנ"ל, ויספקו לכם לפחות ארבע שעות של הכחשה בריאה. מה עוד שמדובר בסרטים שווים למדי.

"צומת וולקן" הוא אחד הסרטים הכי בשלים שנעשו כאן בשנים האחרונות. ערן ריקליס ("גמר גביע", "זוהר"), אחד מבמאי האג'נדה הבולטים שלנו, מספר את סיפורה של חבורת צעירים בשנות השבעים, ימי הזחיחות של המדינה המתפתחת – דקה לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. "צומת וולקן" הוא קודם כל דוגמה לעשייה מפוארת בכסף הקטן האופייני לקולנוע שלנו. השחזור התקופתי והעיצוב האמנותי, הכוללים הרבה שיער וסן טרופז, תקדימיים באמינותם. הצילום של אמנון זלאייט הופך גם רגעים תסריטאיים דלים לחוויה (שימו לב לסצינת הפריצה לנמל), והפסקול הרוקיסטי מהווה תשובה מוצלחת לטריפ-הופ הלעוס של סחרוף. עוד סיבה לצפות ב"צומת וולקן" היא סוללת ההבטחות הצעירות שמעמיד ריקליס מול המצלמה, הכוללת את אורן שבו, סמי הורי, יעל הדר, דני שטג, תומר שרון וגילי שושן.

נכון ש"צומת וולקן" כולל גם כמה סצינות מביכות, והתסריט כושל בסופו של דבר בהבעת הרעיון המרכזי של ריקליס (סוג של אמירה שתשקף את המדינה השחצנית רגע לפני האסון), אבל מאז "קוקו בן 19" לא עשו פה סרט עם קצב כל כך טוב.

ועכשיו לייבוא. למרות שמדובר בסרט חסר פואנטה ומאכזב מבחינה עלילתית, "הכישרון של מר ריפלי" הוא סרט ההתרגעות הטוטאלי ביותר. צמצמו את העיניים לכדי סדקים ובהו בגוונים כתמתמים של צילום קלאסי (ג'ון סילה) המלווה את הסרט לכל אורכו דרך הריביירות, האיים והאחוזות של איטליה. תוכלו להתרכז בגוון עורם הבריא של ג'אד לואו החביב וגווינת פאלטרו, ואפילו להתנחם בלבנבנות של מאט דיימון.

ערך מוסף לחוויית ההתרגעות הזו הוא גם פסקול הג'ז המעולה (שנמכר בנפרד ומומלץ אף הוא), הכולל ביצוע בלתי נשכח של "My Funny Valentine”, במקור של צ'ט בייקר, בביצועו של מאט דיימון. מעולם לא נרגעתי כל כך ממה שהמפיצים הגדירו בזמנו כ"מותחן פסיכולוגי".