הרדוף לבן

יש את העניין הזה עם פילוח לקהלי יעד: סרטים שעוד בשלב בחירת התסריטאי יועדו מראש לשכבת הגילאים 7 עד 13, וואספים, רצוי מאמריקה התיכונה, רצוי שמעדיפים את 'פיצה האט' על 'טאקו בל', רצוי עם לפחות שני אחים. אתם יודעים, הצופה האידיאלי, לענק הקולנוע האימפריאלי, או משהו. מכל מקום, "הרדוף לבן", הוא בדיוק זה – סרט מפולח לקהל יעד. ולא סתם קהל יעד, כי אם קהל היעד הגדול בעולם. נשים. טוב, בעצם, לא נשים שחורות (כי אין בסרט ולא אפרו-אמריקאי אחד לרפואה) וגם לא אסיאתיות (כי גם אותן לא ממש מעניינות קורותיהן של ארבע בלונדיניות פרוטסטנטיות באמריקה), וכנראה שגם נשים מוסלמיות לא ממש בקטע של רנה זלווגר, אפילו אם צפו ב"יומנה של בריג'ט ג'ונס". אבל עדיין, גם אם מנכים מחשבון את מרבית הנשים על פני הגלובוס, עדיין נשארים עם רשימת מועמדות לא קטנה בכלל לצפות ב"הרדוף לבן".

נשים אמריקאיות, קודם כל (אבל שוב, לבנות ממעמד הביניים ומעלה), ובריטיות – מן הסתם, שכן שתי התרבויות האלה מחליפות נשיקות צרפתיות קולנעיות כבר שנים – ובאופן כללי, מערב אירופאיות, שזירת הקיום החברתי שלהן דומה לזו המתוארת בסרט, גם אם לא בדיוק. וכאן נכנסת לתמונה גם הצופה הישראלית. זו שנשבר לה הזין מכל המטריקס שמטריקס, אקס מן-2, שליחות קטלנית 5 וכאלה וסרטי איכות אזרבאייג'נים או אבוריג'ניים ובאופן כללי רוצה לראות מה עושות נשים באמריקה, שאולי לא דומות לה באמת, אבל מאוד מזכירות אותה בצריכת התרבות שלהן.

ומה שהן עושות, זה מה שעושות כל הנשים בעולם: מתחבטות בייסורים, מתקשות, מתאמצות, נאבקות, משתנות, מתבגרות, מתפתחות (כדמויות וכבני אדם) ולמען האמת, משחקות במשחק החיים האנושי הזה, שגם גברים כלואים בתוכו. אבל השבלונה של סרטי הנשים קובעת שסרטי נשים יהיו על נשים, בכיכוב נשים, ויציגו גברים כאוייב המטונף והמרושע שגורם כמעט לכל תחלוא ואכול בלוע שקיים בעולם – הנשי – ואם בסוף הסרט מצורפת איזו סצינה קורעת לב וסוחטת דמעות, מי אמר קונספציה ולא קיבל?

אז זהו, ש"הרדוף לבן" הוא קלישאה על קונספציה שהיא קלישאה וחוזר חלילה וסיפור העלילה שלו לעוס ומוכר להפליא: ילדה מתבגרת (אליסון לוהמן – שהיא כאילו "התגלית"), בת לאימא מסוכסכת עם עצמה ועם העולם, שעוברת מסע ייסורים של חיפוש זהות עצמית, לומדת את כל מרכיבי היסוד של חברות, נאמנות, משפחתיות וכו' – בעולם מתפרק, בטח שמתפרק. ולתערובת הזאת מצורפות מישל פייפר (בתפקיד האימא – כנראה התפקיד היחיד שהיא מסוגלת לעשות: אישה בעלת יופי מיוסר, שנראית יפה מדי מכדי להיות מיוסרת ומיוסרת מדי מכדי להישאר כל-כך יפה) ושתי אמהות אלטרנטיביות (רנה זלווגר ורובין רייט – שהן גם בלונדיניות, גם נורא יפות, גם הזדיינו עם כמה כוכבים נורא מפורסמים וגם להן יש סוג של יופי אמריקאי שמצטלם טוב בסרטים על בנות אמריקאיות שחולמות את החלום וכו') והשמחה גדולה, והסצינות קורעות לב ממש, גם אם משעממות במקצת וצפויות.

וכל זה לא מנע מאשתי לצפות בסרט עד תומו ולהתייפח במקומות הנכונים ולהסכים שמדובר ב"סרט בנות" קלאסי ולסנן לעברי, "זה לא בשבילך" ולהמשיך ולהנציח איזו תפיסת עולם תרבותית לא בריאה – בה התרבות מחולקת גם היא לכתות ותתי זרמים וקבוצות ייחוס ומרוב נגזרות וסעיפי משנה, כבר אף אחד לא טורח לבדוק אם שווה בכלל להיכנס לשופר-סל הגדול הזה של הקולנוע, שבשנים האחרונות עסוק יותר מדי ב"איך זה יכניס לי כסף?" מאשר ב"איך לעשות את הסרט הזה לטוב יותר", והכל מוכר והכל כבר נאמר, אבל בכל זאת, גם את דעתי על "הרדוף לבן", אתם צריכים לשמוע.

וכרגיל בכל המארזים שנופלים לידיי, גם לדי.וי.די הזה מצורפים בונוסים שהם כמו קופוני הנחה למוצר שלעולם לא תצטרך: והרשימה כוללת ראיונות עם ארבע הבלונדות וטריילר שמבטיח כמעט כל מה שהסרט מקיים ובסיום הזה מובלעת הנחת היסוד שהבנתם שהוא לא מקיים מי יודע כמה. אלא אם כן את אישה בלונדינית בשנות השלושים והארבעים שלך ואת מאוד נאמנה לקבוצת הייחוס החברתית המגדרית שלך ואז הצפייה ב"הרדוף לבן" היא סוג של הבעת הזדהות פמיניסטית, עם משהו שכרגע לא ממש ברורה לי דרך ניסוחו, להוציא הקביעה שמדובר בסרט לא טוב במיוחד בעיניי. בלי קשר לנשים. בלי קשר לגברים. בלי קשר לכלום.