בשבוע שעבר נרצחה זהבה אלקובי ז"ל, בת 37, ע"י בעלה ביריות. באחד הדיווחים החדשותיים שעסקו באירוע זה, נמסר כי בני הזוג 'לא היו מוכרים למשטרה ולא הוגשה בעבר כל תלונה על אלימות במשפחה'. ואני תוהה, האם היעדר כל תלונה מצד הקורבן אכן מעיד כי לא היו דברים מעולם או שמא אין זה מורה אלא על קיומו של קשר שתיקה מחושק ומבוצר היטב שהודק הן ע"י הטובח, הן על-ידי קורבנו והן ע"י המשפחה והחברה הסובבת אשר העלימו עין מן המתרחש והניחו להגשמתו של חלום הבלהות הממשמש ובא.
זאת כאמור, משום שרצח אינו יכול להיות תולדה של מתקפת רוגז פתאומית של בן-זוג אחד על משנהו. בעיני, סוג כזה של רצחנות אינו נולד אלא מתוך הוולקן הלוהט של משפחתיות הלכודה בתוך מעגל בלתי-נגמר של אלימות נשנית וחוזרת המתרחשת תדיר בין אנשים שהיו ושהנם מצויים בקשרים אינטימיים.
לחצות את מעגל האלימות
ומכאן נשאלת השאלה, מדוע בעצם אין מקדימים תרופה למכה ומצילים עוד קודם את אותן נשים שמאכלתו של עוקדן צפויה להתנופף בכל רגע מעל צווארן? הגורם לכך יכול להיות רק אחד: כל עוד שהשותפים לקשר השתיקה ימשיכו לתרום כל אחד את לולאתו הוא להידוקו של מעגל האילמות שנוצר סביב בעיה זו, נשים מוכות לא תוכלנה לחצותו ולהשתחרר מלכידת הקורבנוּת אשר היא לבדן מצעידה אותן אל פתחו של הגהנום בו הן חיות בשתיקה, בהשלמה סבילה ולעתים אפילו בתקווה הזויה שמשהו מכל זה ישתנה.
אולם, זו תשובה אחת מיני רבות לשאלה הראשונה המתבקשת: מדוע אם כן, נשים מוכות נשארות עם בעליהן המכים? למעשה, הסיבה שבעטייה נוצרות נשים מוכות את כאבן ואת חוויותיהן המבעיתות בדל"ת אמותיהן, היא משום הפחד והבושה האופפים אותן וכן משום החשש מפני הסטיגמות העלולות להיווצר סביבן.
נשים מוכות פוחדות מתגובת הסביבה כלפיהן, זאת בעוד שהגברים המכים, החיים איתן, נוטים אף הם להכחיש את בעיית האלימות הקיימת ביניהם מה שאף מחשק ומהדק את קשר השתיקה הקיים סביב נושא זה. שכן, גברים מכים, נוטים להעלים מידע הקשור במעלליהם מכמה סיבות: בראש ובראשונה, עומדת הידיעה שלהודאה במעשה של תוקפנות ישנה השלכה חוקית, דבר המתחדד במיוחד במקרים שהאישה פנתה למשטרה, או לביהמ"ש בבקשה לצו הגנה. קושי נוסף, הקשור בנפשם של המכים היא, שאלו מתכחשים למעשיהם ונוטים לנתק את עצמם מאישיותם ומהתנהגותם ולפיכך גם מפחיתים מחשיבות הבעיה בה הם שרויים יחד עם בת-זוגם המוכה.
באשר לנשים המוכות, אלו חוששות לחצות את מעגל השליטה ולהתלונן הן מפחד נקמתו של הבעל התוקפן, הן מפאת נאמנות ואהבה אליו וכן משום חוסר אמון או חשש מתוצאות ההתערבות של המערכת החוקית ושירותי הרווחה, דבר המניא את קורבנות האלימות מלתאר את בעייתם במלוא חריפותה.
גורם נוסף התורם אף הוא לעיבויו של קשר השתיקה, הוא ההבדלים הקיימים בהערכת האלימות, מה שנובע מן האינטרפרטציות השונות שנוטים בני-זוג אלימים וקורבנותיהם להעניק להתנהגותם, זאת כאמור אם מחמת העובדה שהם מפרשים התנהגויות על-פי קודים וערכים חברתיים ותרבותיים שונים או משום שמשתנים מצביים משפיעים על הגדרת ההתנהגויות האלימת.
על אף שזה נשמע בדיוני, התנהגות הבעל לאחר ההכאה מתאפיינת בשפע של רוך וחמדה המחזקים את הקורבנוּת של האישה. הבעל באמת מצטער, וגם פוחד שרעייתו תעזבו. הוא עושה הכול כדי לפצותה ולגרום לה להישאר. הוא מבטיח לה שלא ישוב להכותה, שיעשה כל שנדרש, שיפסיק לשתות, לבגוד וכיו"ב, דבר המוסיף לביצורו של קשר האהבה הקיים בין בני-הזוג, הנבנה כמו מחדש במהלך הפיוס.
האישה המוכה רוצה להאמין שיותר לא תסבול. טיעוניו והתנהגותו האוהבת של בעלה מאששים את תקוותה כאילו הלה השתנה. בשלב זה היא זוכה למבט חטוף על חלומה המקורי אודות האהבה הנפלאה, בעוד הגבר, הגבר, אכול החרטה, אומר לה כי אם היא תעזוב אותו, הוא יתמוטט. לעתים קרובות, בני המשפחה האחרים מחזקים את נסיבות השכנוע שלו, בשל רצונם לשמור בכל מחיר על שלמות המשפחה. וכך, שוב מצויה האישה במצב ללא-מוצא: אם היא תישאר עם בעלה, ייפתח מעגל אלימות חדש והוא ימשיך להכותה. אם תעזוב, היא תואשם לא רק בכך שבעלה מכה אותה (כתוצאה מהתמוטטותו), אלא גם בכך שגרמה לשברונו. אלא שאהבתה וסלחנותה של האישה המוכה כלפי בעלה המתעלל הם אינם הגורמים היחידים כאן, שכן להם נוספת גם תלותה בו.
באופן מסורתי, נשים תלויות בגברים למחייתן. תלותן הכלכלית באב מועתקת, לאחר נישואיהן, אל הבעל. עצמאותן הכלכלית אינה פונקציה של כמות הכסף העומדת לרשותן, אלא של מקור הכסף. אישה המפרנסת את עצמה בצמצום, עצמאית יותר מאישה שמצויים בידה סכומי כסף גדולים, אך הללו שייכים לבעלה ונתונים לשליטתו. חלוקת התפקידים הפטריארכלית במשפחה קובעת שהגבר אחראי לפרנסה, והאישה למשק הבית. לפיכך, נשים רבות אינן עובדות, בעיקר אמהות לילדים צעירים. נשים עובדות מגלות ששוק העבודה משקף את המבנה הפטריארכלי ומנציחו וזאת ע"י אפלייתן לרעה. לגברים יש מונופול על שוק העבודה. למצב זה אגב, מצטרפים חוקי הרכוש, אשר ברוב מדינות העולם מעניקים לבעל שליטה מלאה בהון המשפחה, כולל משכורתה של האישה.
תלות כלכלית, אם כן, היא אחד הגורמים לכך שנשים מוכות אינן עוזבות את בעליהן, מצב העלול להיווצר לעתים גם אם האישה היא שותפה שוות-ערך לתפקיד המפרנס. זהו אם כן, מצב תלותי-מלאכותי הנוצר כאשר הגבר משתלט בכוח הזרוע על הכנסותיה. תלותן הכלכלית של הנשים הופכת אותן אפוא לתלויות בבעליהן ומספקת לבעלים מכשיר רב עוצמה לפיקוח עליהן. יחסי כוח אלה מנציחים מצבי אלימות במשפחה.
הכישלון הממסדי
למרבה הצער, אין זה מפליא שנשים מוכות נמנעות מלדווח על התנהגותו של בן-זוגן כלפיהן וזאת בעטיו של חוסר אמון שהן רוחשות כלפי המערכת ובשל החשש מפני תוצאות ההתערבות של המערכת החוקית ושירותי הרווחה. זאת כאמור, "תודות" לייחסן הבעייתי של הרשויות והגורמים המטפלים לבעיה.
הסיבה הראשונה לבעייתיות זו, נובעת מכך, שגם גורמים מקצועיים (בדומה לגורמים שאינם כאלה ועל-כך ארחיב בהמשך), נוטים לטמון את ראשם בחול ולהימנע מלהכיר בקיומה של הבעיה, אשר רבים מן המטפלים נוטים לתפוס אותה כטריוויאלית ובייחוד כשזו אינה נתפסת כ"חמורה" בעיניהם. יש גם כאלה התופסים את בעיית האלימות כסימפטום של בעיה אחרת במשפחה. לסוג זה של מטפלים, מתווספים גם כאלו החוששים מהעלאת הנושא מפחד שהדבר יעיב על ערכי המטפל או יאיים על תהליך הטיפול.
בעקרון, הסיבות שבוחרים מטפלים להעלים את עיניהם מן הבעיה הכאובה הן רבות (ולא טובות) והן משותפות לכלל הגורמים הממסדיים ובהם גם מערכת הבריאות. שכן, פעמים רבות נשים מגיעות לחדר המיון כשהן חבולות, אך הרופאים המטפלים בהן, גם אם הם סבורים שהחבורות והפצעים המעטרים את גופן הדווי הן תוצאה של הכאה, נמנעים מלשאול אותן על כך, שמא העלאת הנושא עלולה להתפרש כפלישה לפרטיותן. על כן, רופאים ופסיכיאטרים רבים "מטפלים" אומנם בסימפטומים הגופניים והנפשיים בהם נתקפו הפציינטיות המגיעות אליהם, אך בד-בבד מתעלמים מהגורם להם – דהיינו מן ההכאה עצמה.
גורם חשוב אחר למיעוט הידע הוא העובדה, שרוב מקרי ההכאה מתרחשים בתחום הפרט, דהיינו – בתוך הבית, ממנו אומנם עולים קולות המצוקה של אותן נשים אומללות, אך בד בבד גם נופלים על אוזניהן הערלות של שכנים ומכרים הבוחרים אף הם להתרחק ממוקד הבעיה. דוגמא מעשית מובהקת לכך, ניתן לראות אגב במקרה של כרמלה בוחבוט אשר ירתה בבעלה המתעלל למוות לאחר שנפשה של זו קצה באותה מסכת ארוכת שנים של ייסורים אותה נשאה בסבילות ובשקט על שכמה, הדברים מומחשים היטב בפסק-הדין שניתן בעניינה בביהמ"ש העליון: "כרמלה בוחבוט הייתה אישה מוכה. עשרים וארבע שנים התעלל בה בעלה. ביישוב הקטן שבו היא מתגוררת היה זה סוד גלוי. הורי בעלה, אחיו, אחיותיו והסביבה, כולם ידעו על כך ושתקו. היא הסתובבה כצל, נושאת על פניה ועל גופה סימני חבלה ואינה מעלה חיוך. בניה בגרו באווירה של מכות שהוכתה אמם, וגם כשבגרו לא התערבו. בנובמבר 1993 היא אושפזה בבית-חולים לאחר שבעלה הכה בראשה בכפכף. אובחנו סימני חבלה חמורים, ועל-פני הדברים ברור היה כי הוכתה. לסגל בית-החולים היא הסבירה כי הכתה את עצמה, ולמרבה הפלא ההסבר התקבל..." ועוד מוסיף ביהמ"ש ומספר בעניין זה: "לא זו בלבד, שהבנים של המערערת והמנוח העידו לטובת אמם ותארו את מעשי האלימות של אביהם כלפי האם ואת אווירת הטרור שהושלטה על ידו בבית, שמנעה לדבריהם כל פעולת התערבות יעילה מצדם, אלא שאף בני המשפחה הקרובים ביותר של המנוח עצמו באו לעזרת המערערת, וביקשו מבית המשפט רחמנות עבורה. כך מסרו אבי המנוח ואחיו של המנוח דברים על אופייה האצילי של המערערת לנוכח מעשי האלימות מצד המנוח. הם הכו על חטא על שלא דיווחו למשטרה או לרשויות אחרות על מעשי המנוח כלפי המערערת. הם טענו רק, להגנתם, כי אף הם חששו מהמנוח ועל כן העדיפו שלא להתלונן עליו." (מתוך: ע"פ 6353/94 - כרמלה בוחבוט נ' מדינת ישראל).
מה צריך לעשות?
הסטטיסטיקה לבדה מלמדת על קיומן של 200,000 נשים מוכות בישראל כיום. שתיים מהן נרצחו ע"י בעליהן בתוך השבוע האחרון: הראשונה הייתה אנה דשקביץ ז"ל בת ה-29 מרמת-גן והשנייה זהבה אלקובי ז"ל בת ה-37 מקריית-גת. שתיהן הניחו אחריהן את ילדיהן – היתומים עכשיו. באותו שבוע שבו נרצחו השתיים, דווח על גבר אחר, רוני אבהר שמו, שנידון ל-14 שנות מאסר לאחר שתקף את אשתו בפטיש, פצעה אנושות והשחית את פניה.
סוג זה של אלימות אם כן, הפך למכת מדינה, האם מישהו עושה דבר מה כדי להקדים לה רפואה?... אני מסופקת אם מה שנעשה אכן נעשה כמו שצריך, אחרת נשים לא היו פוחדות להתלונן. מה שצריך לעשות הוא להחזיר לנשים הללו את האמון במערכת: במשטרה, במוסדות הרווחה ובמערכת הבריאות, ולעודד אותן לדבר במקרה של חשד להתעללות, דבר הזה עלול להציל את חייה ולעתים גם את חיי ילדיה – שכן היו גם מקרים של אבות שרצחו לא רק את נשותיהם, כי אם גם את ילדיהם.