השיר הזה מתחיל כאן - בין חגורת נפץ למטען

אירוע ההתרמה למשפחות נפגעי הטרור שהכה במייק'ס פלייס, היה ארוך ומתיש, וזרק אותי לשינה טרופה. תמיד אחרי ערבי מוזיקה ארוכים, מתעוררים בבוקר עם אחד השירים שנוגנו שם, ומזמזמים בדרך למקלחת. "מספיק בנאדם" של יהלי סובול, העיר אותי.... או שמא היתה זאת המועקה, במורד הגרון, רוצה לצרוח: מ – ס – פ – י – ק , בנאדם !!

לאורך ההיסטוריה של הפופ, המוות תמיד עשה נפלאות לקריירות רבות, החל מג'יימס דין, הנדריקס, מוריסון וג'ניס ג'ופלין, ועד קורט קוביין. המעניין הוא, שגם מחלה, זקנה וסתם חמלה ציבורית, הן מתכון טוב למכירות. סתם בשליפה מהירה, חזרתו "לחיים" של ג'ון לי הוקר בסוף שנות השמונים, כמוזיקאי בן 80 עשתה לו רק טוב, וממש בימינו, לות'ר ונדרוס, זמר נשמה אמריקאי מצליח מאד בשנות ה-70, שנשכח לחלוטין כבר כ-20 שנה, הוציא השנה עוד אלבום, לא משהו מיוחד, ואז נפל למשכב עם מחלה קשה. הדיסק החדש של הפציינט בבית החולים נמכר כלחמניות חמות ביום חורף. ואל תרשו לי להתחיל אפילו, עם גידול הסרטן של שרון אוזבורן, אשתו של אוזי. כאילו שהם היו צריכים את זה, אבל כל קפיצה ברייטינג תבורך.

אחרי הפיגוע במייקס פלייס שהיתי בפאב אחר בתל-אביב, ובשיחת חולין על הערכות מצב עסקיות, אמר הבעלים של אותו מקום: "הם גמרו... " . אין לו מושג כמה שהוא טעה. אם יש מקום אחד בעיר הזאת שראוי לצאת ממכת טרור מחוזק יותר, זהו ה"מייקס פלייס".

בימים קשים ומטורפים, כשבתי עסק מתאמנים בלוליינות, בעיקר על הקהל, כדי להישאר בחיים, וסוחטים כל שקל אפשרי, לרוב ללא הצדקה, ( אני בעיקר מת על האופנה האחרונה: אין חצי ליטר בירה, רק שליש...), מייקס פלייס מציעים כניסה חינם, המבורגרים משובחים, וצנצנת טיפים שעוברת בין אורחי המקום: כל אחד יתרום ללהקה כטוב ליבו. "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא..... ? "

הם פה בשביל המוזיקה, בשביל הנשמה, ולאחר מכה חזקה בנשמה, של מרצחים מנוולים, לא נותר להם אלא להראות מי על המפה: כבר לאחר שבוע שופצו ההריסות והמקום נפתח מחדש. החבר'ה פתחו עמותה בשם: Life After Terror, ולאחר כחודש התקיים במקום טקס זיכרון להרוגים. גם הפצועים היו שם, כולם מאוחדים בקשר, שאף צופה מן הצד לא יצליח לעולם להבין.

בערב ההופעות, בין הופעות האמנים המתנדבים הנפלאים, השמיעו הקלטות של שני שירים: אחד של ינאי וייס, השני של רן ברון. שניהם בטח הקשיבו והתמוגגו שם בגן עדן, כאומרים "משמיעים את המוזיקה שלנו בהאנגר התל-אביבי הענק, איזו הצלחה.... " , אבל למה היינו צריכים למות בשביל זה?
באותו זמן, בשיפולי הבמה, התכנסו החברים שלהם, חלקם נתמכים בקביים, אחד או שניים בכסאות גלגלים, כולם מחובקים, מן הסתם בוכים...

ג'ק בקסטר, בא לפה לעשות סרט. צילם פה, צילם שם, אמר לעצמו, אחלה דוקומנטרי יצא לי, על הסכסוך הערבי-ישראלי, על הווי חיי היומיום בישראל, למרות הסכנות, סבבה. האמת, עשו כבר מיליון כאלה, ובסופו של דבר, הסרט הוא פוטנציאל ללא יותר משילוב ביומן החדשות של יום שישי בערב. ואז בא הטרור, ו"מסדר" לו פוטנציאל סינמטקי, מינימום. פאבלה נסעה כבר לפראג, עיר הולדתה כדי להתחיל לערוך את הסרט. כנראה שהגראנד-פינאלה שלו יהיו הצילומים המרגשים וקולות המוזיקה של ערב ההתרמה בהאנגר.

מייק'ס פלייס הולכים לפתוח מקום חדש, משופר מן הסתם, בסמוך למקום הישן. ג'ק, פאבלה וג'וש הולכים להוציא סרט פיצוץ (תרתי משמע..). הלהקות ה"קטנות" שמנגנות במקום, מופיעות על דיסק אוסף, הוקרה לנפגעים. בקצב הזה, גם בי.בי. קינג עוד יגיע. אבל כולם יגידו לכם בלב שלם: עזבו, לא רוצים הצלחות, לא רוצים הכרה, רוצים צנצנת טיפים צנועה, רוצים שלום, רבאאק.