הגרשונים

בסוף השבוע האחרון פיארה בילי מוסקונה לרמן את שער מוסף הארץ. מתחת לתמונה הבטיח הכיתוב סיפור על חייה החדשים של אושיית הפמיניזם (בשלישיה! לא פחות ולא יותר). שמחה גדולה וקורת רוח רבה גרמה לי קריאת שיחתה של נרי ליבנה עם מוסקונה לרמן. וזאת כיוון שאני וכמה מחברי הקרובים מנסחים כבר זמן מה מניפסט מנומק ודעתני של שיחות סלון באשר להיותה של השלישיה היחידה המשפחתית החדשה. ולמה לא בעצם? שלישיה נתפסת עבורי כצעד הטבעי ביותר. מי קבע שנועדנו לחיות באופן בו אנו מתרבים. מדוע אהבה רומנטית ומינית (סטרייטית או קווירית) עולה על אהבה בין חברים. יש משהו מאוד בודד בזוגיות המודרנית. ובמיוחד באופן בו היא מקובעת במחשבתנו מילדות. הפנטזיה האוורירית של מציאת החצי השני והסתפקות בו כבכל עולמי מפחידה אותי. ההגשמה הזעיר בורגנית של בניית שלם חדש שהוא אחד לא מעניינת אותי. יש לי הרבה יותר אמון במערכות היחסים ארוכות השנים עם חבריי מאשר בגבר הערטילאי שימלא אותי אושר ביום מן הימים.

עם זאת, אני בהחלט לא פוסלת על הסף אפשרות של חיים בשלישיה שאהבה רומנטית מהווה חלק בלתי נפרד ממנה. הסקס בתוך המשוואה המשולשת הזו הוא בהחלט אופציונלי. בילי מוסקונה לרמן מציגה צד אחד (וקוסם מאוד) של החיים בשלישיה ומנסחת בבהירות את הקונספט כולו: "שלישיה היא פורמט הרבה יותר פתוח מזוג. בזוג כל אחד הוא ההשתקפות של השני והטשטוש בינך לבין ההשתקפות מטעה. בשלישיה יש יותר חמצן, יותר אוויר. הכל פתוח, הכל מונח על השולחן".

ואם אתם לא מתודלקים מספיק וכל מה שטענתי עד עכשיו נראה לכם רוממה שיק - קבלו את גירסת הכרומו והנצנצים של החיים בשלישיה: סרטו של גרג אראקי "המאהבים של ורוניקה" (splendor) מספק סצנה מפונפנת לחלוטין של המנאז' א טרואה. אראקי חתום גם על "דור מזויין", כך שאתם יכולים לדמיין מה הוא חושב על החברה האמריקאית. הסרט מציע אלטרנטיבה לסיום הסטנדרטי של הקומדיה הרומנטית הבחורים (שניים במספר) משיגים את הבחורה והשלושה חיים באושר גדול.

אני כבר יכולה לדמיין נציגות נבחרת של צרי מחשבה מעקמים את אפם ומגלגלים עיניים בעייפות. אין ספק שהיציאה הזו מארון הזוגיות הנורמטיבית מעוררת אנטגוניזם וחוסר נוחות ומחייבת מחיקת דפוסי חשיבה דוגמטים והחברה בה אנו חיים לא בדיוק מהווה כר פורה לכך. החוקים של החיים בשלישיה – התנהלות כלכלית, מיניות, ילדים, מי מכין קינוח לארוחת שישי וכו' – נתונות לפרשנות ולעיצוב אינדיבידואלי. אני רוצה לעצב לעצמי דרך חיים חדשה. מי הבטיח לי שדרך החיים בה בחרו אבותי היא הנכונה. על פי הבדיקה הסטטיסטית האחרונה, 51% מהמשפחות האמריקאיות אינן עונות על ההגדרה של תא משפחתי נורמטיבי (אבא, אמא ילדים וכל המיינסטרים הזה). אחוז הגירושים הגדל, מות התשוקה, המצאת הרווקה החדשה והעיסוק האובססיבי והמתרחב בחתונה והתמסדות גורם לי להחליט שאני רוצה לנהל את החיים שלי אחרת. לאו דווקא להפך אלא תוך בחינת ופסילת האפשרויות שלא מתאימות לי. חברה שאינה חוקרת, בוחנת ומטילה ספק ומנגד מקבעת נורמות ומוסכמות חברתיות היא גם חברה שהשנאה צומחת בה כמו פטריות בתוך נעליים של גולנצ'יק וילדיה גדלים על התפיסה הבלתי מעורערת שצה"ל הוא הצבא הטוב והמוסרי בעולם רק כדי לגלות מאוחר מידי קצת אחרת.