השלטון למאסטריכט ולבנק ישראל

ltp>
lt/b> מאת מוטי בסוקltb>
lt/p>

ltp>
ב-92', זמן קצר לאחר שנבחר לראש ממשלה, הודיע יצחק רבין על הפסקה מוחלטת של הבנייה הממשלתית בשטחים. לצעד היו שתי השלכות, פוליטית וכלכלית. הרבה כסף השתחרר מתקציב המדינה לעניינים שעמדו אז בראש סדר העדיפויות של הממשלה.
lt/p>

ltp>
ב-99', כשאהוד ברק נבחר לראש ממשלה, ההערכה היתה כי גם הוא יבצע מהפכה בתקציב שהורישה לו ממשלת הליכוד. ברק עמד בראש קואליציה דומה לזו של רבין - עבודה, ש"ס, מרצ. למרבה הפלא, ממשלת ברק לא ביצעה כל שינוי בתקציב 99', וגם תקציב 2000 ותקציב 2001 שהכינה היו בהחלט תקציבי המשך לתקציבי ממשלת הליכוד של בנימין נתניהו.
lttable>lttr>lttd>
ltimg src="/ibo/images/graphs/pm_graph.gif">
lt/td>lt/tr>lt/table>ltp class="article1">
איזה תקציב צפוי לנו אחרי הבחירות היום? אם ברק ינצח, התשובה ברורה. ומה יקרה אם אריאל שרון ינצח? התשובה אינה מוחלטת. בשבוע שעבר הודיע שרון, בנוסח "אני אנווט של רבין", כי בדעתו לעמוד בראש הקבינט הכלכלי ולנווט את המדיניות הכלכלית של ממשלתו.
אם אכן כך יקרה, עשויים בהחלט לחול שינויים דרמטיים במדיניות הכלכלית בכיוון של צנטרליזים שלטוני, כולל מעורבות רבה של הממשלה בכלכלה. כלומר, נסיגה מבחינת הדוקטרינה של ניהול כלכלי לסוף שנות ה-70, תחילת שנות ה-80. ואולם אם שרון יתמקד, כצפוי, בענייני מלחמה ושלום, ויותיר את ניהול הכלכלה בידיו של ח"כ סילבן שלום, או ח"כ מאיר שטרית, הצפי הוא שהמדיניות הכלכלית של הממשלה החדשה תהיה זהה לזו של קודמתה.
lt/p>

ltp>
רבים סבורים, ובמידה רבה של צדק, כי את כלכלת ישראל לא מנהל הדרג הפוליטי הנבחר - הממשלה, שר האוצר, הכנסת, ועדת הכספים של הכנסת - אלא הדרג הפקידותי הבכיר של האוצר ובנק ישראל, ובשנים האחרונות גם התיאוריות הכלכליות מבית מדרשם של קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי, ארה"ב, ובעיקר ההסכמות של מדינות האיחוד האירופי הידועות כאמנת מאסטריכט. האמנה קובעת יעדים כלכליים למדינות האיחוד, למשל, אינפלציה נמוכה ואחוז נמוך בגירעון הממשלתי ביחס לתוצר.
lt/p>

ltp>
מבחינת המדיניות הכלכלית אין כל הבדל כיום בין העבודה לליכוד. שתיהן דוגלות באותה אידיאולוגיה כלכלית, עם חריגות בשוליים. כך למשל נטען לפני כשנתיים כי שלמה בן-עמי לא נבחר לשר האוצר בשל עמדותיו הסוציאל-דמוקרטיות שהיו לצנינים בעיניו של אהוד ברק.
lt/p>

ltp>
העבודה, מפלגה סוציאל-דמוקרטית בגלגולה הקודם כמפא"י, ובעשרות שנותיה הראשונות כליבור הישראלי, עברה ב-15 השנים האחרונות מהפך והיתה למפלגת מרכז כלכלית המאמינה באופן כמעט מוחלט בכלכלת שוק ובכוחות השוק. אפשר למתוח את קו פרשת המים בתוכנית הייצוב הכלכלית מ-1985.
lt/p>

ltp>
ראש הממשלה ברק סוגד אמנם לדרך השלישית של ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, והקנצלר הגרמני, גרהרד שרדר, אבל ספק אם איש במפלגתו, כולל שר האוצר, אברהם שוחט, יודע על מה הוא מדבר. הליכוד, מבחינה היסטורית צירוף של חרות הגדולה והליברלים הקטנים, האמין תמיד במה שכונה פעם התיאוריה הקפיטליסטית, והיום - כוחות השוק. אמנם היה בליכוד מרכיב חזק, מבית היוצר של חרות, של פופוליזים כלכלי-חברתי, אבל הוא השתלב כמעט תמיד בהצלחה, ואם היה צורך הרכין ראש בפני האידיאולוגיה של שוק חופשי, יוזמה פרטית, שלטון הכסף. כיום, כאמור, אין כל הבדל בין האני מאמין הכלכלי של הליכוד לזה של העבודה.
lt/p>

ltp>
מדוע אפוא המגזר העסקי, ראשי מגזר ההיי-טק, התעשייה המסורתית, המסחר, תומכים ברובם במפלגת העבודה? לא מסיבות כלכליות גרידא או בשל מצע כלכלי שונה, אלא בשל המצע הפוליטי-מדיני. ראשי המגזר העסקי חוו את הבום הגדול שניחת על ישראל עם הסכם אוסלו, עם תהליך השלום, את השערים הגדולים (סין, הודו) שנפתחו פתאום בפני ישראל, והם חוששים כי שינוי האווירה במזרח התיכון, אם בישראל יתבצעו חילופי שלטון, יפגע באופן קשה בכלכלת ישראל ובעסקים הפרטים שלהם. מבחינתם, שרון שדוגל מדינית ופוליטית באותו קו ניצי כמו נתניהו, מסוכן ממנו, מכיוון שנתניהו היה חסיד מובהק של כלכלת שוק, של היוזמה החופשית, של הקפיטליזים הטהור.
lt/p>

ltp>
אלא שההנחה, כאמור, כי הממשלה היא המנווטת את כלכלת ישראל נכונה בערבון מוגבל, אולי מאוד. הדברים נכונים גם בתחום המדיניות המקרו-כלכלית ובוודאי בתחום קביעת המדיניות המוניטרית הנתון כולו בידי בנק ישראל.
lt/p>

ltp>
התופעה של ראשי ממשלה, שרים, ח"כים ומנכ"לים המתלוננים על פקידי האוצר, נהפכה מזמן לחלק מההוויה הפוליטית בישראל. לטענתם, מי שקובע את המדיניות וגם אחראי לביצועה הם הפקידים, בכירי האוצר ובנק ישראל. יש בדברים אלה מידה לא מועטה של צדק. שרי האוצר הם תמיד (להוציא את יעקב נאמן) פוליטיקאים משופשפים, והפוליטיקה ולא הכלכלה היא תחום העניין וההתייחסות שלהם. כמעט כולם חסרי השכלה פורמלית בכלכלה. היו בהם עורכי דין, מהנדס, ביולוג, אבל לא כלכלנים. ברוב המדינות המתועשות תופעה כזו אינה מוכרת. שרי האוצר והכלכלה באים מהתחום או מהאקדמיה, או שהיו מנהלים בכירים בחברות ענק.
lt/p>

ltp>
ברור כי לפחות בתחילת הדרך, שר אוצר ישראלי מרגיש רגשי נחיתות מול כלכלן בכיר באוצר, ובוודאי מול פרופסור או דוקטור לכלכלה בבנק ישראל. מבחינה זו לח"כ שלום, שניהל את חברת החשמל, היה יועץ כלכלי לשר אוצר, והוא בעל תארים אקדמיים בכלכלה ובראיית חשבון, יש יתרון.
lt/p>

ltp>
הבעיה היא לא רק ההשכלה או היעדר ניסיון. שר אוצר, ויהיה האדם המוכשר ביותר עם סדר יום כלכלי מובהק, יושב עם כניסתו לתפקיד מול אנשי אגף התקציבים, מול אנשי החשב הכללי, מול אנשי אגף הכנסות המדינה, שכל הידע, הנתונים והחומר בידיהם. הוא רואה מצגות, שומע הרצאות, מקשיב לנתונים ומובל צעד אחרי צעד למדיניות האוצר. אחרי כן הוא הולך עם אותם בכירים לרה"מ, ורואה אותם מציגים אותה מצגת לרה"מ החדש, מנענע בראשו וממתין שרה"מ יגיד, קיבלתי.
lt/p>

ltp>
שתי דוגמאות לכוחם המוחלט של אנשי האוצר מהעשור האחרון. שנים אמרו אנשי אגף התק