בוא נדבר על זה פעם שנייה

זה לא שהיו לי הרבה ציפיות מסרט ההמשך ל"בואו נדבר על זה", פשוט אהבתי את הסרט הראשון אז אמרתי לעצמי: "מה כבר יכול להיות?". לא ידעתי למה אני נכנס. שעה וחצי של שעמום טוטאלי, פיהוקים בלי סוף, גיחות בלתי פוסקות למקרר ומחשבות זדוניות ללחוץ על כפתור ה-STOP.

על אריזת הקרטון מתנוססות הבטחות, שלאחר צפייה בסרט אני יכול לומר בוודאות שאין איש בעולם שיכול לקיימן: "מצחיק יותר מקודמו", כך סבור ג'אול סיגל מ"גוד מורנינג אמריקה", "אחד הסרטים המצחיקים של השנה", מתלהב דייויד שיהאן מרשת CBS. אפילו בדיחה אחת אין בסרט הזה. אפילו חצי חיוך לא עלה על שפתיי. בעצם, סליחה, כן חייכתי, כשהסרט נגמר.

בסרט הראשון, למי שלא זוכר, המאפיונר פול ויטי (דה נירו) סובל מהתקפי חרדה. לעזרתו נחלץ, בעל כורחו, הפסיכיאטר היהודי בן סובול (בילי קריסטל). את סרט ההמשך דה נירו מתחיל מאחורי הסורגים, ולאחר שהוא מגלה כי יש מי שרוצה להעלים אותו, הוא מעמיד פני משוגע ומוצא דרכו החוצה מהכלא אל חסותו של ידידו הותיק הפסיכיאטר. ושוב קריסטל נשאב להרפתקה מאפיוזית וטועם טעמו של עולם תחתון. הרעיון אולי מוצלח לכשעצמו, עובדה שזה עבד פעם אחת, אבל התוצאה רעה. רעה מאוד.

הדמות הקומית המוצלחת בסרט היא דווקא זו של ליסה קודרו, המשחקת את אשתו של ד"ר סובול. בסרט הזה משום דאגו להחביא את קודרו טוב טוב, שמא חס וחלילה נצחק. חבל. כנראה שלראות את דה-נירו מבצע שיר מתוך "סיפור הפרברים" יותר מצחיק. כנראה שלא.

תוספות מיוחדות גם לא תמצאו כאן. טריילר אחד, סרטון אחד של "מאחורי הקלעים", וזהו. אחרי סרט כל-כך רע לא ממש מתחשק ללחוץ על כפתור הספיישל פיצ'רס ב"תפריט האינטראקטיבי". המלצתי החמה היא להימנע מהצפייה. אבל אם אתם בכל זאת מחליטים לראות הסרט, גשו ישר לכותרות הסיום וצפו בקטעי הפספוסים המשולבים בהן. אולי אז תצחקו.