שלושה מלכים

ג'ורג' קלוני, מארקי מארק, אייס קיוב וספייק ג'ונז. אפשר לומר של"שלושה מלכים" יש קאסט דיי קולי. כשמסתכלים על השמות האלה, אפשר להבין איך הסרט הזה הצליח בקופות בארה"ב. אחרי שרואים אותו, מבינים פחות. וזה לא בגלל שהוא רע – להיפך מדובר בסרט טוב מאוד, ארבעה כוכבים וכאלה. זה בגלל שקשה לי לתפוס איך סאטירה מלחמתית נוקבת יכולה לתפוס בבתי הקולנוע בארה"ב.

הסיבה היא פשוטה, כנראה. כמו תמיד ביצירות מהסוג הזה, מי שממש רוצה יכול לפספס את המסר. אפשר לראות את הסרט הזה בתור "הם היו ארבעה חיילים אמריקאים בסוף מלחמת המפרץ – החתיך המנוסה, האב הטרי, הדרומי הטיפש ונו, הכושי – שיצאו למסע מפרך אחרי מטמוני הזהב האסור של סדאם", ואפשר גם להבין שחבורה של אמריקאים חדלי אישים ושלומיאליים, שנכנסים עמוק מדי לתוך עיראק בחיפוש אחר מטילי זהב ומבלגנים את העניינים עם המקומיים, זה בעצם משל על דרך התנהלותה של ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה. היום, עם סיומה של עוד מלחמה שבה נכנסה אמריקה בשביל מטילי הזהב, "שלושה מלכים" נראה רלוונטי מתמיד.

דיוויד או. ראסל מסתמן כבמאי חביב למדי. חוץ מחוש ויז'ואלי מדויק ומרענן ונטייה דיי קולית להחליף ז'אנרים כל דקה וחצי, הדי.וי.די מלא באקסטרה פיצ'רים – וכשסרט מפוצץ בפיצ'רים (והוא לא, נניח, "שר הטבעות" או משהו), זה בדרך אומר שהבמאי הוא אחלה גבר. לפי יומני הוידאו של ראסל, שתיעד את עצמו במהלך ההפקה והפרה-הפקה, ולפי רצועת הדיבוב שלו, הוא באמת בחור מגניב. ההערות שלו, שמלוות את הסרט, הן כנות ומעניינות. שופכות אור מדליק על הרבה דברים. כמו לדוגמא: החלק שבה הוא מספר על תהליך העבודה הנרחב עם קלוני, שבדיוק היה אז (1999) על משבצת הכוכב הענק שכרגע יצא מ-ER. ראסל מספר שלקלוני הייתה טכניקה ששימשה אותו בסדרת בית החולים (ושהתאימה לדמות הדוקטור שלו שם), ולפיה הוא לא נהג להסתכל לשחקנים בעיניים, אלא לבהות ולהתנועע באסרטיביות כשהוא מדבר. לקח להם הרבה זמן לעבוד על להוציא אותו מזה, ולגרום לו לזכור את השורות כשהוא מסתכל למארק וולברג בעיניים.

יש בדי.וי.די עוד כמה פיצ'רים מעניינים, כמו סרט דוקומנטרי על ההפקה, קטע קצר והזוי שביים ספייק ג'ונז (במאי "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן" שמשחק פה את הבחור הדרומי הטיפש) על אייס קיוב וגלריית תמונות בטעם טוב שהוא צילם על הסט. מעבר לאקסטרות, הסרט עצמו מומלץ למדי, בגלל אומץ הלב היחסית נדיר שלו – ולמרות הסוף הקצת קלישאתי (אבל מזמן כבר היינו צריכים ללמוד להתעלם מסיומים של סרטים הוליוודים).