אנני אוקלי אשת לפידות נוסעת בטקסי

ביום חמישי ה- 12 בחודש נסעתי לירושלים. אני מבקרת בעיר פעם בשבוע במסגרת טיפול שיניים מתמשך.
"את לא פוחדת לנסוע לירושלים?" שואלות הנשמות הטובות.
כן, בטח. אני פוחדת. אפשר אחרת?
מילא הנסיעה באוטובוס הממוגן. אחר כך אתה לא יכול לדרוך בתחנה המרכזית אלא רק אחרי שעברת את הבדיקה הביטחונית הכפולה בכניסה. שגרה. אני מוציאה אישור לנשיאת נשק. זוכה לרגע במבט אוהד, פותחת את התיק מתנצלת על הבלגן שבתוכו וחומקת פנימה. תודה לאל היציאה מהבניין אינה דורשת בדיקה חוזרת. אני על רחוב יפו . רעש. אוטובוסים ומוניות. רק אתמול היה פיגוע נוראי באוטובוס במרכז העיר ובדיוק לשם אני צריכה להגיע. עדיף לנסוע במונית.

"ל'מרכז כלל'". אני אומרת.
"איפה שהיה הביגוע?", שואל הנהג התורן שלי.
נהגי מוניות הם עם ידידותי ומיוחד. אם פעם יהיה באמת 'שלום על ארץ' יוכל הסקטור הזה ללא הבדלי מוצא או דת, להקים מפלגה ולהראות דוגמה לאחווה בין העמים. יש בהם כל כך הרבה אמפטיה ציבורית וכל השאר זניח.
"כן. ואני מקווה שזה הפיגוע האחרון", אני עונה.
"גברת", הוא משיב, "גם אני מקווה ככה. כבר נמאס מהדם הזה".
"מאיפה אתה?"
"משייח ג'ארח, מכירה?"
"כן".
נוסעים. שותקים.

"תאמיני לי גם אנחנו סובלים, כל הזמן בוחדים, אנחנו כמו כלבים, רק בית עבודה וזהו".
הוא ערבי. אני יהודיה. מפגש אקראי בין שני אנשים מפוחדים. אני ממששת את האקדח שעלי. למרות המתח באוויר, אני מחייכת, "אנני אוקלי אשת לפידות", מה אעשה בו?
באותו יום עמד מניין המתים מהפיגוע על 17 בני אדם. ברדיו טרטרו ששוב לא יודעים מיהו ההרוג ה- 17. איזה דז'ה וו מסוייט.

בדיוק לפני שנתיים השיג את גלעד זר כדור המוות. אני זוכרת את היריות במהלך מסע ההלוויה ואת האסון הנוסף, כשברצותן למלא אחר מצוות כיבוד המת נרצחו שתי נשים, שרה בלאושטיין ואסתר עלוון מנווה דניאל. ועכשיו פועלים לאור ההחלטות המדיניות בכל הנגזרות, צבאית ומשפטית לפנות או להשאיר את מאחז "חוות גלעד".

לאחרונה החלו להבליט בעיתונים את מספר ההרוגים הישראלים עד כה. מתברר שחצינו את קו ה- 800. אני משלמת לנהג ויורדת. ליד תחנת האוטובוס המפויחת מתגודדים צלמים ועוברי אורח. נשים וגברים מתפללים. אני מבקשת להדליק נר.

סביב התחנה - סדום ועמורה. גם בגלל הפיגוע וגם בגלל שבדיוק שם עתיד לעבור תוואי הרכבת העירונית. עמדתי בתוך הכאוס הזה ונזכרתי באגדה על בודהא שישב עם תלמידיו וסיפר להם על הבית הבוער. במסעו על פני היבשת עבר פעם ליד בית שמגגו עלה עשן כבד. הוא ניגש והקיש על הדלת. כשיושבי הבית נענו לנקישותיו, הזהיר אותם מפני האש הבוערת והציע להם לצאת החוצה. ומה יש בחוץ, רצו הדיירים לדעת. הוא הציע להם לצאת ולגלות בעצמם. אבל הם לא הסכימו לצאת עד שלא יאמר להם מה ואיך בדיוק מחכה להם בחוץ. בודהא הפציר בהם להציל את עצמם אבל הם נותרו בשלהם והוא נואש מהם והלך.

שבוע נוסף מאחורי, קברנו את אבנר מימון את נועם ליבוביץ הקטנה, את יצחק גולדסטיין, אני לא זוכרת את כולם. מעגל הדמים המסוחרר הזה מערבב דם בדם, ילדים, מבוגרים, חיילים. עד מתי? התשובה, מכל מקום, לא בקרוב.