כל ציטוט מלמיליאן

"יש הרבה מאוד טבע אנושי בבני אדם"
(מארק טוויין)

מארק טוויין הוא מסוג הסופרים שלוקחים לאי בודד. אותו, לא את ספריו. בצד המיתוס הספרותי שנבנה סביבו עם יציאתם לאוויר העולם של האול-אמריקן בויז, תום סוייר והאקלברי פין (הישגים שלא נשנו בהמשך דרכו), גם החל להתעצב תת-מיתוס סביב טוויין כסאטיריקן מדופלם, אדם חד לשון ושלוח רסן שהגיב בעוקצנות חסרת תקדים לכל המתרחש סביבו מעל דפי העיתונות האמריקאית של אמצע-סוף המאה ה-19, תקופה בה הוא משייט להנאתו בנהרות אמריקה כקפטן מורשה של אוניית קיטור.

קצת רקע. בחצי השני של המאה ה-19 המפה הספרותית כבר מתחה קו גבול ברור ממנו יתרומם מאוחר יותר מסך הברזל. בעוד האנגלוסקסים השתעשעו עם הקלות הנסבלת להפליא של הקיום, הרוסים כדרכם בקודש לקחו את עצמם ברצינות יתרה. כשבסנט פטרבורג עדיין נאבקו בדמונים שבראשו של גוגול והמשיכו לנסות ולהתמודד עם מערבולות נפשו של דוסטוייבסקי, במערב רק התחיל הכיף. בצרפת, לדוגמה, הבורגנות המתפנקת חגגה נוכח הריאליזם הדקדקני המחניף של פלובר. באנגליה אמנות הסאטירה נולדה מחדש על ידי אוסקר וויילד, ורק דיקנס העיב מעט על המסיבה. ואילו באמריקה, עסקים כרגיל, שעטנז תרבותי, הכל הולך. ואיזה תמהיל מוצלח יותר ניתן להפיק מאשר נובלה שיש בה מזיגה דיסוננסית נהדרת של סאטירה, עבדות ופילוסופיה קלילה? או אם תרצו, הומור, זעם ושאילת קושיות?

"וילסון ראש כרוב" (הוצאת גוונים), עבודה מאוחרת יחסית של טוויין (1894), מבליט דווקא את איכויות הקופירייטינג של הסופר-נוסע המודרני הראשון מעל יתר הסגולות בהן חונן, ומעלה היפותזה שטוויין היה הופך לסחורה חמה ומבוקשת בשוק הפרסום האמריקאי לו רק היה נשאר בחיים עד לבום הצרכני של אמריקה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

עורך הדין דייב וילסון מגיע ב-1830 לדוסונ'ס לנדינג והופך בו ביום לשוטה הכפר בעקבות אמירה סתומה שפלט. 20 שנה מאוחר יותר הוא מפענח מקרה רצח שתחילתו בהחלפת זהויות הרת גורל בין תינוק מיוחס לתינוק שחור, הודות לתחביב ביזארי שכרוך בתיעוד תקופתי של תביעות האצבעות של אנשי העיירה. את העלילה, שלעתים היא אפקטיבית ולפעמים קצת משעממת, מלווה דוק רך של אירוניה מרירה שכל תכליתו להצביע על שאין האנטומיה עושה את האדם אלא נסיבות חייו – מסר קצת אנכרוניסטי עבור בוגרי המאה ה-20. אבל הבונוס הכדאי בספר הוא מבחר אמירות וציטטות מוטרפות וסהרוריות לגמרי מיומנו של וילסון ראש כרוב, הפותחות כל פרק, ומביאות את הקורא לידי צער על שאין טוויין עמנו בימים אלה, ימי מוות של שעמום תעמולתי.