קספרוב אוכל את הכובע

ארבע שאלות גואות ועולות לאחר הצפייה ב"מהלך מנצח":
1. מה עובר על ג'ון טורטורו?
2. מי ליהק את אמילי ווטסון?
3. מי מאמין ששחמט וקולנוע הם מדיומים מתאימים לשידוך?
4. מי התמים(ה) הסבור(ה) כי במקום בו קובריק נכשל, הו(י)א י(ת)צליח?

ועתה, לתשובות.
1. אשכרה, אין לי מושג. עושה רושם שהבנאדם התחרפן על כל הגולגולת. "מהלך מנצח" הוא פארסה – ולכל שחקן מותר איזו פארסה על חשבונו פעם-פעמיים במהלך הקריירה – אבל במקרה הזה טורטורו מפדח את הסרט ולא להפך. שחקן הבית של האחים כהן הוא אמנם לא דבר של מה בכך, אבל גם אמא טורטורו בוודאי מודה שמההבטחה הקולנועית הגדולה נשארה לא הרבה יותר מאשר הברקה אחת – ההופעה העניינית והשנונה ב"ביג ליבובסקי". בדרכו להיות אל פאצ'ינו לעניים או הארווי קייטל למתבוללים, מצא עצמו טורטורו מחלטר בסרטים שגם ריצ'רד דרייפוס היה מתבייש לקחת. ב"מהלך מנצח" הוא משחק אותה גאון שח מתוסבך, עם עבר משפחתי מה זה דפוק, ולא די בזה, באמצע נתקעת לו איזו אנה קרנינה מקפיאת עורקים. יענו, אמילי ווטסון.

2. אמילי ווטסון לא היתה מעולם מיי קאפ אוף טי. למעשה, אפילו ב"לשבור את הגלים" היא נראתה לי כמו גירסת כיסוי לכריסטין סקוט תומאס. מישהו בצוות ההפקה של "מהלך מנצח" האמין כי מבטא רוסי וקצת רימל יהפכו אותה לתואמת "אני אנסטסיה", אבל שכח בדרך להזכיר לעצמו שגם אלונה קמחי היא לא מה שהיתה פעם. היופי הנורדי הצייצני שלה אינו עונה להגדרה "פאם פטאל רוסית", ועם כל הכבוד לרצון להיות נאמן למקור של נבוקוב, מוטב היה אילו התסריט היה מציג אותה כבורגנית בלגית מפונקת, עם שורשים חמים בתכשיטי "ה.שטרן". במקום זה אנו נאלצים לחזות בה מתבזה באיזה דואט א-מיני עם ההוא מ"חידון האשליות". לא, לא רייף פיינס. ג'ון טורטורו.

3. אולי הלנה עמרם. שחמט אינו ספורט פוטוגני. קמטים במצח הם סדין אדום בעיניו של כל מי שמאמין ב"לנקום". איגוף צריח מימין, לאחר מהלך פרש נועז ללב הגנת היריב, מעניין את המצלמות כמו ההבדלים בין ירוק מנטה לירוק פיסטוק. זה לא עובר, בעיקר מפני ששחמט הוא משחק מרתק לשני צופים בלבד – השחקנים עצמם. תוסיפו לזה את התפרחת המוזרה על פניו של טורטורו ואת צעיפי הקשמיר הדהויים של ווטסון, ותגלו שהסקס של אתמול בלילה לא היה משעמם כמו שחשבתם.

4. הניסיון להמיר את נבוקוב לקולנוע דומה לניסיון להמיר את בני היל לתוכנית תסכיתים. נבוקוב הוא אמן כפל הלשון ומשחקי התחביר. המשמעויות הכמוסות של הטקסטים שלו מוצפנות בנבכי מבנים לשוניים סתומים ורמזים מטרימים המבוססים על דמיון בין צורות פועל שונות. קובריק הגדול ניסה להפוך את "לוליטה" ליצירת קולנוע. יצא לו אחלה סרט, אבל ללא כל זיקה למקור הנבוקובי. מרלין גוריס, הבמאית, היא לא סטנלי קובריק, ו"מהלך מנצח" הוא לא נבוקוב ולא "שושלת אנטוניה". הוא דומה לתשדיר בחירות של מפלגה המתמודדת לאחר סגירת הקלפיות. ואחר כך עוד מתפלאה מדוע לא עברה את אחוז החסימה.