פרידה

יש לי משהו עם סרטים על אמנים קומוניסטים. יש לי משהו עם סרטים על ציירים. לא יודע אם זה הקומוניזם או השילוב המנצח בין אמנות פלסטית וקולנוע שמצטלם כל כך טוב, אבל זה עובד.

סלמה הייאק רצתה להפיק סרט על חייה של פרידה קאלו מאז שהיא זוכרת את עצמה, ומרוב אובסס לתפקיד, גילתה פתאום את מדונה וג'יילו מצייצות "פרידה זה הכי אני!". זה שאת כוסית לא אומר שיש לך נימוסים טובים. אני שומר להייאק חסד נעורים עוד מאז הסצנה הסקסית שלה ב"דספרדו" שלא יצאה לי מהראש שנים. החיבור שלה עם הבמאית הויזואלית מאוד, ג'ולי טיימור, הוציא את שתי הזמרות שלא יודעות לשחק מהתמונה וסלל את דרכה הקולנועית של פרידה קאלו אל המסכים.

טיימור, שביימה קודם את "טיטוס" (אולי הסרט הכי מעניין ויזואלית בשנים האחרונות), עוקבת אחר מערכת היחסים בין פרידה קאלו ודייגו ריוורה (אלפרד מולינה בתפקיד משגע), גדול ציירי מקסיקו, המנטור שלה ובן זוגה לחיים. "פרידה" הוא סיפורה של מערכת יחסים שידעה לא מעט עליות ומורדות, פוליטיות, רומנטיות ואחרות. היא עושה את זה עם המון סטייל, המון צבע ואפקטים שמטשטשים את הקו הדק בין ציור לצילום.

רואים שטיימור עשתה את שיעורי הבית שלה. לא מעט קומפוזיציות בסרט מהדהדות ציורים אמיתיים של פרידה, אבל עם כל ההנאה מפלטת הצבעים הלטינית ומרסיסי האידיאולוגיה שמגיעים באינטרוולים של דקות ספורות כמו שעון, אי אפשר להתעלם מהשטחיות בה טיימור בחרה להעביר את הסיפור. זה קצת סרט על קומוניזם בזמנים קשים, זה קצת סרט על אהבה גדולה וחולנית, זה קצת סרט על אשה דעתנית וחסרת פשרות וקצת סרט על ציור ואמנות. טיימור לא ויתרה על כלום וחבל, כי המוצר הסופי נותן לנו לאכול את הקרם מעל העוגה, אבל לא ממש להרגיש שהבצק אפוי.

שלא כמו ב"פולוק" הנפלא של אד האריס, או "גויה בבורדו" של קרלוס סאורה, סרטים שלצד הסגנון האסתטי שלהם הצליחו להעביר את סיפור חייהם של ציירים גדולים בלי לוותר על תהליך העשייה המלוכלך והמיוזע שנוזל מכל פריים בסרט, פרידה מוציא את הצופים עם תחושת פלסטיק קלה. פוסטר ולא ציור שמן. סרט אמנותי שנכנע לשטאנץ ההוליוודי (הוליווד מצידה לא ממש האמינה בסרט, שהוקרן בשיאו על 800 מסכים בלבד בארה"ב, בהשוואה לסרטים גדולים שמקבלים כבוד מ-2,500 מסכים מינימום). זה לא עושה אותו סרט פחות טוב, אבל הוא פשוט לא בר השוואה עם סרטים אחרים מהז'אנר. עם כל החיבה שלי לטיימור והלוק המרענן שלה, אני הייתי מפקיד את מלאכת הבימוי בידי ג'וליאן שנאבל דווקא, שאחראי ל"בסקיאט" האלמותי ול"לפני שהלילה יורד" האותנטי. הנה צייר ובמאי שכבר התמודד בהצלחה עם ציור וקומוניזם. אבל למיראמקס לא ממש אכפת ממה שאני חושב.

לאווירה הפלסטית של פרידה יש יתרונות הוליוודיים בולטים. היא הופכת אותו לסרט מהנה מאוד יחסית לסיפור חיים מסויט ומרתק שעשוי היה להיות קצת יותר מדי עבור הקהל האמריקאי, ולמי יש זמן לאכול דיש מקסיקני עשיר כשאפשר להסתפק בבוריטו פאסט פוד? טיימור והייאק (שגם הפיקה) ליהקו קאסט יפהפה בצורה בלתי רגילה (וקצת צורם לאלו שמכירים את המגבלות האסתטיות של האומה המקסיקנית). זה עובר מסך יופי יופי, אבל האותנטיות מהם והלאה. הייאק רצתה לגדל שפם ולדאוג לגבחת מפוארת שתזכיר את פרידה קאלו האמיתית, אבל מי רוצה לראות שחקנית מכוערת בתפקיד הראשי?

הסרט נראה מדהים - אין כמו הגוונים הלטיניים של אדום, ירוק ובורדו בשביל לעורר את העין. כל שוט ושוט מעוצב עד לפרטים הקטנים ביותר (כבר אמרנו שלטיימור יש סטייל), והחברים במיראמקס מספקים לנו איכות העברה מהטובות שראיתי, ווייד סקרין והכל. הסאונד מגיע באריזת דולבי 5.1, הוא צלול ועמוק מאוד (הייאק גם שרה, ואליוט גולדנטל קטף אוסקר על הפסקול).

גם מסקציית התוספות לא תתאכזבו. הזמרות לילה דאונס ושאבלה וורגס מתראיינות, ג'ולי טיימור נותנת לנו הצצה לעבודת הבמאי בראיון איתה (מעניין מאוד להיכנס קצת אל תוך הראש הכל-כך מוכשר שלה). תוכלו גם לשמוע את אליוט גולדנטל, המלחין, מדבר על העבודה שזיכתה אותו באוסקר. דווקא הראיון עם הייאק לא מבריק. כמו העבודה של טיימור על הסרט, גם הראיון של הייאק מרפרף על המון פרטים ולא יורד לעומק. תוכלו להשלים את החוויה עם סרטון קצר שבו מדבר רודריגו פיירטו על הצילום (ח"ח לפיירטו, שצילם לאחרונה גם את "השעה ה-25"), ועוד סיור מודרך בין אתרי הצילום.

פרידה קאלו היתה אשה מרתקת. הסרט הוא כיף נטו שמשלב סאונד, תמונה וסיפור למוצר הוליוודי מוגמר. אתם תיהנו ממנו, אין לי ספק בכלל, אבל תעשו לעצמכם טובה ואל תצפו ממנו למה שהוא לא יכול לתת לכם. אם תרצו, תתייחסו אליו כמו אל ביקור במוזיאון לאנשים שלא מבקרים במוזיאונים.