אחד מהלב

בזמנו, כששוחרר הווירוס הטפילי אשר כונה "זה כל הקסם", הוא כמובן סירב לעזוב את הנוירונים והפלייליסטים התמימים ביותר, והתחושה שאחזה בנו המובסים היתה השלמה. כן, נוצחנו על ידי נמרוד לב, האיש והשיר הדביק, שבלי הרבה זיעה וכישרון הצליח לאגף אותנו בלי להותיר בידנו ברירות. זה היה נורא, אבל זה באמת היה גדול מאיתנו, ולנו, כמו פעמים רבות בהיסטוריה, לא נותר זולת המתנה רפוסה.

בימים אלה, כשמוציא נמרוד לב את אלבומו החדש "מציאות הפוכה", אני חש לפתע מהסובבים אותי בתנועה ערה של ויברציות חדשות לכיוונו של הסטאד האלוהי. לא עוד אנחות יאוש והחלפה חרישית של תחנה. לא עוד קבלה מרה ועיוות פנים המורה על השלמה. העם היושב באוטו בציון הרים את ראשו, הניף ידו וביתק שפתיו לאמור: עד כאן! אנחנו כבר מכירים את הריקי מרטין הישראלי הזה על פיאותיו, אנחנו לא מפחדים ממנו יותר, הוא כבר לא גדול עלינו. ותשמעו מה עוד: יש לו חרא של אלבום. כשהוא בלי שלאגר, עם כל האהבה העצמית שבעולם, הוא חוזר למימדיו הטבעיים. אם לא במצעדים, אז לפחות בעיני רוחי.

אני לא זוכר הרבה אמנים כדוגמתו של לב, שהצליחו להעביר כל כך מעט, ובצורה כה עילגת. לב נורא רוצה בשביל עצמו. הוא משתמש בשטיקים שתמיד עובדים על שוק התקליטים, וכך מצליח להוציא שני שירים פוטנציאליים להצלחה, שבאקט של פחדנות ממוקמים ראשונים באלבום. הוא לא אומר כלום, הוא נבוב, הוא כאילו כותב שירים יפים, וכאילו עושה לרדיו נעים בגב בצורה שכופה עלי אינסטינקט של מרפק לאחור. יוטב לו, אם הוא מעוניין להשפיע על עוד דבר מלבד הזקפה העצמית שלו, לקחת בדחיפות קורס בכתיבה מונעת. אני גם מניח שכל בקשה לשקט ארוך ומרגיע מצידו תהיה חצופה, אז אני לא יודע, אולי שיאכל המון סמים או משהו.

ללב ול"מציאות הפוכה" שלו אני מצדיע בהביאם את העטיפה המכוערת של השנה. סוף סוף עוד משהו שלב הכי מיוחד בו, חוץ מלהיות הכי באמצע. קחו את הדיסק הזה ואספו את עצמכם לרחוב אלנבי בואכה עבודות התחזוקה עד כיכר מוגרבי. שם, האזינו לרגע לשקט הלא אופייני של חוסר תנועת המכוניות, הביטו באדמה הפעורה והטמינו בתוכה את התקליט הזה לעד.