ברביקיו שיק

הם צריכים להיות בני ארבעים פלוס מינוס, גרים מחוץ לעיר בבית פרטי פחוס עם חניה בצד ודלת מתרוממת שחורקת. יש להם דרייב-וויי וגינה קטנה ומטופחת מקדימה, שמחפה על ערימת גרוטאות מאחורה, והם מחזיקים שניים או שלושה ילדים ומגדלים שתיים או שלוש מכוניות. הוא עובד במשרד, תשע עד חמש ככה, והיא נשארת בבית מעיינת בקטלוגים שמגיעים בדואר. הוא מתקשר אל השכנה מהמשרד שלו, אומר לה שהיום הוא עוזב מוקדם את המשרד וקובע איתה במוטל הקבוע שלהם, כמה רחובות ספורים מהבית שלו. הם מדברים קצת על המורים בבית הספר של הילדים שלהם ואז מזדיינים.

אחר כך הוא ייכנס הביתה, יבחין שהילד שלו עסוק עם ה"פליי-סטיישן", ייתן נשיקה לאשתו וימהר לאמבטיה. היא הריחה אותו אבל לא אמרה כלום, רק תשאל אותו כשיירד חזרה לגבי סט סכינים חדש לערכת הברביקיו שלהם. והוא יהנהן, יגיד שזה רעיון טוב, ושכבר מזמן הם היו צריכים להשיג לעצמם כאלה. היא תמזוג לשניהם משהו חריף לשתות, לא תספר לו שום דבר על הרומן שהיא מנהלת עם רופא השיניים שלהם, והם יתיישבו מול הטלוויזיה, ייתנו ליום לשקוע, ייתנו לפצעים להגליד עד הבוקר הבא, אז תקבל אמריקה, אמריקה שכל כך אוהבת את הסיפור העצוב שלהם, הזדמנות לספר אותו מחדש עוד פעם ועוד פעם.

על התבנית הרעיונית הזו של חלום הפרברים האמריקאי ושברו נשפך עד היום גבב של מילים שיכול בקלות למלא מדפים שלמים של ספריות עירוניות בהצגות שונות של תרבות הדיינרים והברביקיו בחצר האחורית של שכבת המידל-קלאס האמריקאית. ועל אף שסופרים כמו קארבר, פרדריק ברתלמי ותום ג'ונס הפיקו מהחומרים האלו (על פי הסדר הזה) את מיטב הסיפורת הקצרה בשלושים השנים האחרונות בארצות הברית, גם הרבה חומרים רדודים יצאו לאור תחת ההנחה הנואלת שהכי קל לכתוב על היומיומי, על הסתמי, על הרגיל, על הכלום של האמריקנה.

לכן "מוזיקה ללפידים" (הוצאת כנרת) של א"מ הומס הוא קודם כל ספר חשוב כי הוא מרחיב בהצלחה רבה את הנראטיב הקאנוני המסורתי של הסיפור הקצר האמריקאי לרומן מטריד ומצמרר. פול ואיליין מבעירים לילה אחד את הבית שלהם מתוך מיאוס בחייהם ומצוקה אמיתית. אחרי שהם מכים על חטא הם מנסים לשקם ולהרכיב מחדש חיי המשפחה המפורקת שלהם בתהליך עקר, חסר כל תוחלת ממשית, מאחר שהשנאה העצמית שלהם, התלות ההרסנית בשני, האומללות והילדותיות שבנפשם, מהווים בסיס לחוסר אונים כרוני ולאימפוטנציה רגשית.

הומס מעבירה את ציר העלילה דרך התפאורה הגרוטסקית של האמריקנה. הפריפריות האידיליות של צפון מדינת ניו יורק, דרך טיפוסי הנשורת הקפיטליסטית כמו שוטרי מקוף שמחפשים זיונים, גברים שמוצאים לעצמם עיסוקי ביזאר, טינאייג'רים מטומטמים, עקרות בית שרוצות להיוולד מחדש כלסביות או כאינטלקטואליות, טובלת את הכל בזיוף מתחסד ומניעה את הגיבורים שלה בעזרת דיאלוגים לא מלוטשים שמציגים את פול ואיליין בעירומם המנטלי המוחלט, אנשים שהאמת הגדולה בשבילם, נקודת האחיזה שלהם בחיים, היא לדעת שאחרי שאוכלים קורנפלקס צריך לשטוף את הקערה.