דווקא בועז יכין ורוד לוריא, שני במאים עם זיקה ישראלית, חתומים על שני הסרטים הכי אמריקאים שנראו כאן לאחרונה. לראשון ולמוצלח מבין שניהם, "נזכור את הטיטאנים", אתייחס בנפרד בהזדמנות אחרת. "המועמדת" הוא השני.
קחו שלושה פרקים עוקבים של "הבית הלבן", הסדרה הכי חמה היום באמריקה, חברו אותם, ותקבלו לטוב ולרע את "המועמדת"; סרט העוסק באשה הנאבקת על מינוי לתפקיד סגנית הנשיא האמריקאי.
לוריא, שגם סרטו הארוך הראשון ("Deterrence") עסק בנשיא האמריקאי וסביבתו, מנציח היטב את ז'אנר "הבית הלבן" ההולך ומתגבש וכולל שוטים קבועים (תקריבים של אנשי הממשל כשברקע הדגל האמריקאי, צילום הסוקר תמונה אחר תמונה של הנשיאים המנוחים, צילום מלמעלה של חדר העבודה הנשיאותי) ודמויות זהות (הנשיא תמיד כריזמטי, אמיץ ואימפולסיבי, עוזריו ערמומיים ואינטליגנטיים, ומולם תמיד עומדים אנשי המפלגה היריבה, חורשים מזימות אפלות). ז'אנר שפורח בעיקר מאז כהונתו של קלינטון, הנשיא הכי פוטוגני ואנושי שהיה לעולם אי פעם.
לוריא, מבקר קולנוע בעברו, שומר על הכללים בקפדנות כה הדוקה עד כי אפילו את המטרה העיקרית של הסרט - מאבקה של מועמדת נשית בג'ונגל השמרני של הקונגרס, היה חייב להנמיך לכיסא סגן הנשיא. לא היתה אפשרות שאשה תצליח בהתמודדות על כיסא הנשיא עצמו. הז'אנר, מה לעשות, שוביניסטי למדי. השמירה הקפדנית הזו על החוקים, יחד עם תסריט פושר וסוג של טוויסט לא ממש אפקטיבי בסיום, הופכים את "המועמדת" למוצר שלא היה מפתיע אתכם אם הייתם פוגשים בו כמיני סדרה טלוויזיונית. מצד שני, לחובבי "הפאשיזם הליברלי" הזה, זאת בהחלט חובה.
הטובים לטייס, הטובות לטייסים, ודוד היה פייגלע לא קטן
3.3.2001 / 18:53