מעוף היונה

כמה עוד נוכל לשאת? האם מישהו שם, למעלה, ב"גארדן" שבמרומים, חושב אותנו לעל-אנושיים? האם טחו עיניו מלראות כי מאסנו בשנה הארורה הזו? עד מתי? עד להיכן? ובעיקר, מי הבא בתור? מכאן, מלב האזור מוכה המרירות והבינוניות, שלוחה לך – פאפא נייסמית' שבשמים – תפילה כנה מלב עשוי פרקט: אל נא תשלח ידך אל היונה!

ברצינות! אוי ואבוי. האם אין גבול ומידה לחמדנותו של אלוהי הפרישה בטרם עת? האם אין לו עיסוקים אחרים, בפיליפינים, בקמבודיה, באיי גיניאה המשווניים, שהוא מוכרח לתחוב את חוטמו לעניינים לא לו? ואנחנו הרי שילמנו את מסינו. תקבולים יקרים, מופרזים, בריבית דריבית. ולקינוח, כדי להרגיע את חרון אפו, אף הסכמנו עם פציעתו של העודד ביוון. אמור נא, מה נשאר לנו, אם לא נדב? אורי כהן מינץ?

עוד בגיל 17, בפעם הראשונה בה זכינו לראותו מטפס בגמלוניות על משטח הפי.וי.סי של א.ס. רמת השרון, ידענו כי עינינו חוזות בדבר מה נפלא, כביר, מופשט. גאון כדורסל, ללא ג'אמפ שוט, ללא סט שוט, ללא צעד ראשון, ללא יד שמאל, ללא פוסט אפ, ללא בלורית שיער מתבדרת. ובכל זאת: עמדנו כחולמים! כבר אז, בגיל בו אחרים מתלבטים בין "תיסלם" ל"בנזין", היה זה מתייצב על ההיי פוסט ומחלק כדורים, משל היה ביל וולטון ליהודים. וכשהיה משחק עם רותם ארליך ויואב קדמן "פיק אנד רול", הפך אותו למעשה של אומנות, ביטוי כביר של תזמון מושלם וציניות. עמדנו משתאים. לא היה לו דבר שיבדילו מאחרים, אך הוא היה הכדורסל בשיאו, כבר בגיל 17.

ואז נקטף על ידי חברינו בגליל העליון, שם הפך את רדיד התמרים למקצוע פשוט, לעומת המורכבות בה הביט עלינו ועל הכדורסל. תמיד צעד אחד לפני עצמו, תמיד שני צעדים לפני היריב, תמיד שלושה צעדים לפני הקהל ביציע, תמיד ארבעה צעדים לפני עיתונאי הספורט. הללו הטיחו בו האשמות מגונות. מדדו אותו בפרמטרים הבזויים של נקודות וריבאונדים, ולא הבינו כי אפשר לשלוט במשחק הכדורסל באופן אבסולוטי גם עם 4 נקודות ושני ריבאונדים. כיום אפשר לומר זאת בביטחון: היית מתוחכם מדי גם עבור דפי הסטטיסטיקה.

ובאמריקה הרחוקה, מולדת הכדורסל, השתאו לעומתך כאילו היית פלא עולם שמיני. לבן גמלוני, חוטף כדורים – כמעט לפי בחירה, כמו העיתוי נקבע על ידך – מכל אותם "אתלטים", שרגליהם גומי אך ראשם כגרגיר מזון למקור היונה שלך. הפכת את "קונטיקט", עד אז, ה"מ.מ. גבעת שמואל" של כדורסל המכללות לתופעה, ללהיט, לקבוצה שכולם מפחדים לפגוש. תסכלת את אלונזו מורנינג מחד וקנית לך את ג'ים בוהיים – המאמן של סירקיוז – שצוטט כאומר: "נדב הנפלד לא קשור לכדורסל בכלל. הענף שבו הוא מתמחה הוא מיסטיקה". ייחסו לך תכונות של קוסם, של משיח. ג'ימי קלהון מדבר עליך עד היום בערגה של אב אל בנו הבכור שנטש.

ואז, ואז, ואז, כשנראה היה שאתה, דווקא אתה, האנטי תיזה לכל הברקוביצ'יזם הקלעיסטי הזריז, תגיע לליגה הטובה מכולן, התכנסת לתוך עצמך והחלטת: צהוב, צהוב תרדוף. "חבל", אמרו כולם. אבל גם "תפדאל". כי לך, נדב, תמיד פרגנו מכל הלב. יש בך משהו שאי אפשר לשנוא. משהו שונה, משהו לא דומה.

תשע שנים הרעפת עלינו מתבונתך האינסופית, מיכולתך להפוך אנשים כדיוויד ת'רדקיל לגרסאות כיסוי להאווי לאסוף. שיתקת את כולם, מאפי ועד לדארן דיי, מקני וויליאמס ועד לאייץ' וולדמן, לא בחלת באיש. מקטן עד גדול, מגארד ועד סנטר, לכולם עשית חושך בעיניים. אצל כולם עוררת הרהורי פרישה. ותמיד, תמיד, בדרכך המאופקת, בניסוח הקר והאנדרסטייטמנטי שלך, אף פעם לא מתלהם, אף פעם לא מוביל מרה שחורה, תמיד שכלתני (אך אנושי!), כאותו ספינקס הצופה אל האופק ויודע שלכל שבת – באשכרה – יש גם מוצאי שבת. עם כל הכבוד לפאתוס של מוני פאנן, להיסטריה מקפיאת העורקים של שמעון מזרחי, אתה היית, יותר מכל, מכבי תל- אביב של העשור האחרון.

ועכשיו מתגנבים רינונים על פרישה, על פציעה טורדנית המסכנת את המשך פעילותך. ואליך, חברנו הטוב, אציל הכדורסל האמיתי, הטהור, המזוקק, שאי אפשר לגזור לתוך היי לייט, ושגם בבית ספר למאמנים יש כמה המתקשים להסבירו, אליך אין לנו כל טענות. שמור על בריאותך, זכור לגופך חסד נעוריו. אך לאל העגול והכתום (לא צהוב) שבשמים, תחינה אחת בפינו: "חכה עוד קצת. עוד לא רווינו די ממעוף היונה. עוד שנה. חצי עונה. כמה שתתיר. אבל לא עכשיו. עדיין מוקדם. מוקדם מדי".
וחוצמזה, נדב הוא הסיכוי האחרון שלנו לשקט במזרח התיכון מפני שכולם יודעים שהיונה מביאה את השלום.