מישהו יודע מתי בדיוק אמור להסתיים העידן החדש?

חוששני כי "באדולינה" משתייך לקבוצת החומרים המסווגת כמסוכנת ביותר לציבור. יותר מזה. יש לי יסוד להאמין כי מבין הרעלים התרבותיים שמופצים בישראל, "באדולינה" הוא אחד הקטלניים ביותר. ומדוע? קודם כל, כי בניגוד לשאר מטנפי בריאות המחשבה המופצים בחינם, במוצר הקרוי "באדולינה" (הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד) צריך להשקיע כסף טוב, ומרגע שבנאדם משקיע כסף טוב, הרצון להתוודות כי עיסקה גרועה נפלה בחיקו נעלמת כמעט כליל. שנית, הספרון עוטה אצטלה מתוחכמת של ספר המפיץ חוכמת חיים. למעשה כל הארט דיזיין שלו מכוון בשביל לתת לו לוק של ספר פילוסופיה מזרח רחוקי, החל בגודלו המותאם לכל כיס אחורי של חייל ומטייל וכלה בדפיו הכאילו מצהיבים, הכאילו עתיקי יומין. עכשיו המצב הוא שהבנאדם גם שילם כסף וגם רצה לרכוש לעצמו סיפוק מהיר בעזרת עצות טובות לחיים טובים, חיבור שהוא סוג של זנות רוחנית. ושלישית, "באדולינה" הוא רב מכר ישראלי. לדעתי רק זה לבד אומר הכל. אם כך, מה שיש לנו בסיכומו של דבר הוא שהבנאדם גם שילם, גם קיבל אינסטנט אינטליגנציה בחמישים שקלים וגם הולך להריץ על זה סימפוזיונים עם החבר'ה. וזה כבר מקבל פורפורציות של מגיפה ארצית.

גבי ניצן כתב פנטזיה סמי-ריאליסטית בגוף ראשון. יכול להיות שזה לא אומר כלום, אבל כאחד שהתוודע במינונים סבירים אל הכתיבה העיתונאית שלו אני מרשה לעצמי להניח שעשה כך מכיוון שזה איפשר לו להעביר את האידיאולוגיה הנטורליסטית שלו באופן הנוח ביותר וללא מתווכים ספרותיים.
הסופר/עיתונאי/טייל/פובליציסט/סוציולוג מקבל על עצמו את סיקור מסעותיהם של מלך ומלכת באדולינה בארץ ישראל ובחצי האי סיני, הבאים לאזור על מנת להפריח את השממה עם אסקפיזם שמח, כשברצונם להפוך את הלבנט מטריטוריה שמאכלסת אנשים עם תודעה של קורבנות לנהנתנים החיים לפי קונספט של מלכים.

ניצן ומלך באדולינה מנסים לעשות קריקטורה מהאמונות והפחדים של היושבים בציון. כשלעצמו זה בסדר, לגיטימי, ואף יכול להצליח עם טיפול שנון, אבל ראבאק, לעשות את זה עם מנטרות ספיריטואליות מרוח השאנטי? עם כמיהה לאמא אדמה? בעזרת סלוגנים מקורסי ערב לשיפור ההתמודדות עם החיים? ממש ספרות מגויסת של שבט הריינבואו.

מסרים גלויים כמו - מילים הם חפצים, חוקים פיזיקליים הם המצאה של האנושות, מלחמת המפרץ היא פקציה של פראנויה יהודית, מצפן כמסמן הדרך ה"נכונה", ועוד ועוד עיוותים תפיסתיים שמקורם באופטימיות קוסמית מסממת, מוצעים למכביר לקורא הנאיבי, מפתים אותו לגלוש לפלנטות רוחניות אחרות, ואם לא, אז לפחות לאכול אוכל אותנטי ערבי בידיים, ככה עם כל אמצעי החישה, להרגיש חייתי, להרגיש מחובר לטבע, כאילו לזרום. ג'יביריש של נזק מנטלי בטוב טעם.

ואגב,עוד משהו אחד לסיום. בניגוד למה שנטען בספר, תמונה של פיקאסו היא שוות ערך מבחינה אמנותית לפוסטר של תמונה של פיקאסו וגם להעתק של פוסטר של תמונה של פיקאסו, ואפילו לפוסטר של העתק של פוסטר של תמונה של פיקאסו. אחרי זה עוד אומרים שמבקרי תרבות הם הפלצנים.