ג'וני הרקוב בדרכים

קצת יותר מעשרים שנה אחרי שביים את "תרמית הרוקנרול הגדולה" שב ג'וליאן טמפל לעסוק במה שהפך מאז לאחד המיתוסים הגדולים של עולם המוזיקה. הסקס פיסטולז בעטו לאוויר העולם את הפאנק-רוק האנגלי והעלו את אנגליה באש; ילדים רעים שהוקעו על ידי הממסד ואומצו על ידי מתבגרים, שאצו לחורר את הגוף ולהעמיד את השיער. הם הוציאו רק אלבום רשמי אחד – “Never Mind the Bollocks” – תומרנו על ידי מנהל מגלומן, התפרקו מסוכסכים אחרי פחות משלוש שנים והותירו חותם עצום מאחוריהם. חומר מצוין לסרט דוקומנטרי, אם יש לך סבלנות לעבודת נמלים ארכיונית.

לטמפל היתה הסבלנות, והתוצאה היא "הזעם והזוהמה". הסרט הוא קולאז' שמחזיר לחיים את החצי השני והסוער של שנות השבעים וממקם את הלהקה בהקשר התרבותי והחברתי הספציפי שבו פעלה. על גבי השחזור התקופתי מעלה טמפל ראיונות שקיים עם חברי הלהקה היום, ובאמצעות השילוב בין השניים נפרש לפנינו מחדש הסיפור של הפיסטולז. התוצאה מרתקת, אבל בגלל שהסרט ארוך מדי, היא גם מאוד מתישה.

טמפל לא בא לנתץ את המיתוס, אלא לבדוק את הגורמים להיווצרותו ולהרחיב את הדיון בו. הוא לא עושה לצופים עבודה קלה ומציג סקאלה של גירסאות ופרשנויות: המגלומניה האמנותית של מלקולם מקלארן, האינטליגנציה התיאטרלית משהו של ג'וני לידון, הטמבליות המאצ'ואיסטית של סטיב ג'ונס, הפטפטנות הג'אנקית של סיד וישס (בזכות התיעוד הכפייתי של טמפל באותן שנים ועבודת הארכיון המדוקדקת לוישס יש נוכחות לא פחות דומיננטית משאר החברים, גם אם מת לפני עשרים שנה) – אתם תבחרו למי להאמין. בראיונות העכשוויים, אגב, מופיעים הדוברים כצלליות - פאנקיסטים מיתיים מזדקנים הם קוריוז שרק יפגע בדיון המחודש ולכן כולם זוכים לפריבילגיה של וישס ושומרים ויזואלית על עלומיהם.

המרקחת של טמפל, מבלבלת ככל שתהיה, מוכיחה שגם מאחורי המיתוס של הפיסטולז מסתתרים מרכיבים כל כך אנושיים כמו התנגשויות אגו, קליקות, נאמנויות והרס עצמי. אבל זה לא משנה, כי המרכיבים האלה כבר מזמן איבדו את קיומם הקונקרטי. כמו שאומר לידון בסוף הסרט: הסקס פיסטולז התפרקו מכל הסיבות הלא נכונות, ועם השנים קיבלו אותן סיבות לא נכונות חיים משל עצמן. ככה נוצרים מיתוסים.