אז מה קורה עם הדן חסכן שלי?

הביטו היטב בתמונה למעלה. אלו פני האיש המתקרא "ארז טל". למדו אותם. העריכו את צמצם המצלמה על יכולתו להקפיא את הרגע, לתפוס – כמו היה צייד פרפרים – אישיות במעופה, כפי שהיא ניבטת מבעד לפנים ולגוף. כעת השתחררו מתחושת אי הנוחות שנכפתה עליכם ודמו עצמכם להיות ריקים, סתומים כוואקום, חסרי משמעות כשאלת 2 מיליון שקל. אם עלה בידכם להתרוקן מכל השפעה תרבותית ושרידיה של שטיפת מוח פגאנית, אתם מוכנים לשלב הבא: החיים ללא "הכספת".

לבן טמן פח מרושע – אם כי עם קורטוב הומור – ליעקב. הלז פילל לרחל, אך חמדנותו וכנותו עמדו לו לרועץ. גם בלי היות האדם חנוכדאום, יכול שיגיע למסקנה כי חומד לו לצאן יכול בקלות להיעשות חומד לו לצון, ולממון, ולהמון (רייטינג). והנמשל: אם בכוונתך להיות חידון טריוויה - היה כזה. אם ברצונך להיות שעשועון נושא פרסים - תפדאלו, גם כאן. אם ברצונך להיות תחנת "מטרו" לסלברטיאים - אהלן וסהלן, מכל הלב. אך אם ברצונך להיות כל השלושה גם יחד - אל תתפלץ לשמע האפשרות כי לא תהיה אף אחד מהשלושה, גם אם תזכיר אותם בצורתם.

"הכספת" ריחפה מעל שמינו הלאומניים כמשב רוח צונן בליל סגריר. ז'תומרת, יותר מדי, במקום בו היותר מדי הפך למנת יתר. לא היה בה צורך מלכתחילה, גם אם עיבתה במקצת את נפח העו"ש אצל כמה בורגנים ממורמרים. היא לא התיימרה מעולם להשיב מנה אחת אפיים ל"מיליונר". לפחות לא בתחום הידע. היא לא אוותה להיתפס כתחליף צמחי ל"ראשון בבידור". אולם היא חתרה, כדרכו של ערוץ נחל קדורני הסוטה מן האפיק, להכעיס, לנשל את הנזכרים למעלה מהדומי הרייטינג שלהם. לא, לא, לא מדובר במלחמה קדושה – בטח שלא צודקת – העניין היה אסקפיזם ירוד במסווה של נאורות, כמו אימפריאליסט המשווק אלכוהול לילידים, ואחר גובה מהם תעריף מלא עבור הטיפול במכוני הגמילה.

"ארז טל" אינו לוקח סיכונים. הוא מותיר מרחב קטן לטעויות ואומדן נזקים. שם המשחק שלו הוא "הימור בטוח על כל הקופה". ואכן, באמצע העונה, כשנדמה היה שעמישראל שבע מהפרינציפ התככני של המשחק המיזנטרופי, הועלה רף הפרסים, שונתה דרגת הקושי של השאלות, וחוקי המשחק שונו במשיכה קלה של קולמוס – כמעט מבלי שיורגש – על מנת להמשיך באחיזת העיניים. הסתלקותה התבונית של אילנה מפארסה דקדנטית זו לא עמדה לה לרועץ, שכן ל"ארז טל" שריון מטפלון. לא פגע בזה גם מצעד האיוולת הקדחתני שניהלו באולפן כל המי ומי באוכלוסיית הכמעט פאסה הישראלית. הציבור – וזה נתון בדוק – מטומטם, ולכן – וגם את זה קל לאמת – הציבור ישלם בגדול. מה שבא ל"ארז טל" בקלות, באותה הקלות יתאדה וילבש צורה חדשה ("רק בישראל 2?"), ואנו ניוותר עם השאלה, האם באמת צפינו באי מהימים בתוכנית בשם "הכספת".

ספיישל הסיום מבטיח רק את מה שאין ביכולתו לקיים. דודו (מארץ גולו) יהיה שם, ובמסגרת ההתנשאות הסאדיסטית של "ארז טל", יושם גם רפי גינת ללעג, תוך שהוא משתף פעולה עם הסלף-דאחקה. בכאילו. אורנה בנאי תישלף מארון הנפטלין ותיתן איזה הומאז' לדמות אחרת ממעבדת הניסויים של "ארז טל" בקהל צופי הטלוויזיה (חממי משהו). יהיו צחוקים. יהיו פרסים. ארז – בצחוק – יתבזה, וליהודים תהיה אורה ושמחה. עולם כמנהגו ימשיך לנהוג, גם בבוקר שאחרי. ועם כל זה, יהיה בלתי אפשרי להתכחש להרגשה כאילו איזה "עוקץ" מתוחכם בטירוף מנוהל מעל לראשינו זה 40 תוכניות. בשם איזו אמתלת תרומה לארגון צדקה לפי בחירתך.

ועם כל זה (2), החתום על הרשימה השתתף בתוכנית מספר 6 של "הכספת". הגיע לשלב הגמר, נכשל בשאלה בספרות (סיפור של ש"י עגנון: ב_ _ י _ _ _ ה), לחץ את ידו של הזוכה המזוקן ונשבע לא להיות ממורמר עוד לעולם. ביי ביי, לאב.