אף מילה

למרות שאלקטרוניקה אינטליגנטית, כפי שאני מבינה את משמעותה, אמורה לפנות לרגש/לראש בעזרת צלילים אבסטרקטים שלא עוברים דרך תמלילן כמקובל בעולם הרוק (בבריינדאנס אפילו אין זמרות ששרות מנטרות סקסיות כדי למקד אותך על מסר מילולי מובחן כמו בהאוס למשל), איכשהו נוצר מצב שמאחורי כל אמן אלקטרוניקה אינטליגנטית מקומי יש יותר מילים מאשר ב"מוסף הארץ".

גם אם הצלילים עצמם נקיים ומינימליסטיים, מאחורי הקלעים יש כל כך הרבה אינפורמציה מילולית שצריך להפנים, שזה באמת נהיה מתיש. אבל אין מה לעשות, ככה זה יהודים. אם נסתכל בקומוניקט הדחוס שמצורף ל"ג'ונגל", דיסק הסולו הראשון של די.ג'יי E, נגלה המון המון פרטים. הבה נמנה כמה מהם:

די.ג'יי E הוא אלי שרגורודסקי, והוא הספיק לעשות הרבה מאוד דברים בחיים שלו. באייטיז הוא היה בלהקה הירושלמית "אחת שתיים כזה", אחר כך עשה משהו שנקרא היפ-הופ אינסטרומנטלי מזרח תיכוני כחצי הצמד טראקאן, אחר כך היה חלק מאימפריית יבוא הג'אנגל של עדי לב בתור תקליטן הבית בערבי הבייסגראונד באלנבי 58, אחר כך ערך אוסף ג'אנגל מקומי בשם “Isra-alien jungle”, אחר כך תיקלט בכל מיני מקומות, אחר כך הצטרף ללהקת ישראל הנצחית, אחר כך הוציא תקליט ביחד עם רן סלוין תחת השם ליפסטיק-סינק, ועכשיו, סוף סוף, הוא מוציא את תקליטו הראשון "ג'ונגל" (של הלייבל "פאקט"), שהוא בעצם פסקול לסרט של דני יצחקי שעוסק בחתולי רחוב בתל אביב.

לכבוד הוצאת הדיסק יופיע די.ג'יי E ביום חמישי, 25 בינואר, בתמרז לאונג' בתל אביב, במסגרת אירוע הפתיחה של ליין "הווי.ג'יי ווליום 2" שיפגיש, כפי שהשם מרמז, די.ג'ייז עם וי.ג'ייז. יש עוד המון פרטים, אבל נראה לי שזה מספיק להיום. עדיף להקשיב לדיסק. יש בו דאב, דראם אנד בייס, שפע של אלמנטים אתניים, והכי חשוב: אין בו מילים. לפחות לא בעברית.