באולינג לקולומביין

"באולינג לקולומביין" רוצה לעשות לכם ברדק בנשמה. "באולינק לקולומביין" מצליח. וואחד מצליח. על כל אלף יוצרי סרטים דוקומנטרים שמביאים אותה במבט מרחק-מקרב על העולם/הגיג פילוסופי מבעד לעדשת המצלמה, אבל מרדימים אתכם בדרך, יש מייקל מור אחד, שבועט לכם בביצים, מחכה שתתפתלו מכאב ואז דורך לכם על הענבים, רק למקרה שלא הפנמתם את המסר.

וזו הבעיה הגדולה של "באולינג לקולמביין". הדרך האלימה, המניפולטיבית – אבל המוצהרת – שבה הוא מכריח את הצופים שלו להרגיש ולחשוב בדיוק מה שמור רוצה שתחשבו ותרגישו. וזה בסדר גמור, אם אתם עושים סרטוני תעמולת בחירות, או קמפיין רעיוני שמוכרח לבעוט ולשכנע, אבל קצת פחות בסדר כשאתם לוקחים את המצלמה ואת השם המקצועי המפואר שלכם והולכים לייצג "מציאות". המציאות הרי אינה קיימת, בלה בלה בלה, ואם יש ז'אנר שאמון על הניסיון להיכנס לתפר בין תחתוני המציאות לשיער הערווה של החרטא-ברטא של האמנות, הרי זה הסרט הדוקומנטרי.

אבל זהו, שמייקל מור לא עושה אמנות. הוא גם לא עושה סרטים דוקומנטריים. הוא מצלם מסמכי מייקל מור. וזהו. את הז'אנר הזה, צריך לרשום על שמו בטאבו ולהשאיר תמלוגים לדון קישוט – האביר המקורי של לחטוף אותה בהשפלות מהסביבה רק כדי לצאת מנצח מוסרי גדול בסוף. אם תסתכלו מעבר לכתף, תראו שעד אלינו – מיקי רוזנטל ו"בולדוג" שלו – הגיע הז'אנר, והצלחת "באולינג לקולומביין" (אוסקר + נאום תוכחה פציפיסטי של מור, אל מול פניה של אמריקה הפטריוטית והלוחמנית) בטח תספק לו כמה שנות קיום על המדף.

"באולינג לקולמביין" יוצא נגד תעשיית הנשק האמריקאית הביתית והקלות בה כל שמנדריק יכול להיכנס לבנק, לפתוח חשבון עובר ושב ולצאת עם קולט קצוץ קנה חצי אוטומטי. ככה זה באמריקה - במקום כרטיס זוגי לאיחוד של משינה, הם מצ'פרים את הלקוחות שלהם בתחמושת חיה. מה שנקרא – לחיות בצד הרטוב של החיים. מור מעמיס מצלמה, טונה שנינות והמון דידקטיות ויוצא לשוטט ברחבי אמריקה כדי להציג במערומיהם את כל השמרנים מהימין המחורפש, שפותחים מועדון נשק בתואנה של היצמדות לתיקון השני למגילת הזכויות. עם כל הכבוד לחיי אדם ולרעיון של טינאייג'ר על קראק וסמית אנד ווסון, החוקה קודמת לכל בארה"ב. פשוט ולעניין.

אז זהו, שלמור, שבשנים האחרונות מצליח למצוא רק מממנים קנדים לסרטיו האנטי אמריקאים במובהק, ההיגיון הזה נראה קצת עקום ובשילוב קציר הדמים של שני התיכוניסטים שחיסלו את חבריהם ללימודים בתיכון קולומביין, אין מתכון בדוק מזה ממייקל מור קלאסיק. נושך, מצחיק, חריף, ללא הנחות ולא קריצות. מור אומר את האמת שלו ומציג את הקלות הבלתי נסבלת של השגת כלי נשק בארה"ב בדרך היחידה שהוא יודע – עם אקדח מכוון לראשו של הצופה: "אתה תצחק, אתה תבין, אתה תעבור לצד הנכון". סרטים כמו "באולינג לקולמביין" אף אחד לא מצפה ממך לעשות. ממילא יש רק מייקל מור אחד.

"באולינג לקולומביין" הוא סרט מרתק וחשוב, מעניין מאין כמותו וגאוני בדרכו. אבל הפער בין עוצמת המניפוליציה לבין רצון הצופה שמור ירכוש קצת יותר כבוד לאינטיליגנציה שלו, יוצר סרט – שהוא לא סרט תעודה, אלא מסמך תהודה, שתפקידו להדהד בראשו של הצופה עד אינסוף ולגרום לו לעשות את המעשה הנכון: להשאיר גוש של חרא ליד הבית של צ'רלסטון הסטון, ראש אגודת מועדון הנשק, או משהו, בצירוף פתק: "הלוואי שהילדים שלך ימותו מפליטת כדור".

לילדיו של האסטון שלום, ויש לקוות שהמצב יימשך כך. האסטון עצמו עובר בסרט את אחד הזובורים הכי משפילים ומכוערים שאפשר להעלות על הדעת, ודווקא סצינה זו – שהיא אחד משיאיו של הסרט – מחלישה אותו, שכן היא מכמירת לב על הבאד גאי המוצהר (האסטון) והופכת את האיש עם האג'נדה הנכונה (מור) לאדם אלים וכוחני שכללי המשחק שלו מכוערים לא פחות מהשקפתם והתנהגותם של מושאי ביקורתו. ובכלל, מור מציג דמויות שטוחות וחד מימדיות, והקלות בה הוא מתעמר בהן אמנם מדגישה את גדולתו כבמאי וכמבצע, אבל מקטינה אותו מאוד כאידיאליסט עם עקרונות נעלים. מבחינה זאת, מור בא לקלל ויוצא מקלל ממש בגסות.

"באולינג לקולומביין" מגיע בגירסת הדי.וי.די ללא כל תוספות. החלטה שעל פניה אפשר להסביר בכך שמדובר בסרט שהוא ממילא רצועת במאי אחת גדולה, אבל מוציאה את חברת ההפצה של מור די פארשית, בכך שהיא נותנת לצופה תחושה שהסרט הופץ לדי.וי.די רק כדי לצאת ידי חובה או (במקרה הטוב) רק כדי שלאנשים תהיה האפשרות להחזיק מה שמכונה "מסמך" בספרייה שלהם. שוב, פטרוני משהו. במיטב המסורת של "באולינג לקולומביין".