עם הגב לים, עם הפנים לייצוא כבד אווז

אין ספק כי דיסק הופעה חיה לזכרו של מאיר אריאל ראוי ביותר. למעשה, היה זה ראוי אם להנצחתו היו מרימים גם כתבה ב"יומן", מחזמר לחנוכה וערב חישגוזים. בסך הכל סביר להניח כי הגיזר היה שמח. אחרי פרויקט הבוידעם המוצלח "מודה אני" התנקזה מכונת ההנצחה לכיוון הבלתי נמנע של הופעת מחווה צרובה לשימוש חוזר. "עם הגב לים - שרים מאיר אריאל" הוא המותג שעליו הולכים.

כוונות טובות, אין ספק. בדרך כלל גודש אמנים וג'סטות שכזה על גבי במה ודיסק מאיימים להשליט עלי ניהיליזם של חוסר ברירה (אתמול פגשתי מפגין ימני סוליסט שהתהדר בתחפושת של צ'סטר הצ'יטה), אבל ברגעיו הראשונים של התקליט, כשאריאל זילבר, הכי מלך, פוצח ומביא ב"שדות גולדברג", מתחילה אצלי תחושה מוזרה. אחריו ממשיכה רונית שחר עם "ערב כחול עמוק", ואני מוצא עצמי מופתע עמוקות מהאמוציות שיוצר החיבור בין הזמרת לשיר. אולם אז, צבוט ומתגעגע, מתחיל הקסם לדעוך.

דיסק לא יציב. מבחר שאמור להיות לא מקרי וכן רציף מרפרטואר שהוא חתיכת תיק. ואולי המבחר בסדר, אבל הביצועים אינם מתמידים לעמוד ברף שהטובים מביניהם מציבים. עליות וירידות זה כיף, אבל לבורסה ולמעליות או משהו כזה, ולא לכאן. הם פשוט מניבות רגש אחר ממה שנדמה כי ניסו להעביר.

אריאל הוא משורר ענק, ושירים שהעניק לאומת הדקדאנס זכו לעתים לא רחוקות ללחנים הולמים. עם זאת, אני חש כי מוטב היה להפנות את המירב המוחלט שבתשומת לבו של הדיסק ליצירות שהלחין בעצמו. אלה ניחנות בנופך אישי ממקד יותר לאמן וטירופו המוצהר. מעבר להזדמנות לאמץ בשלישית הערצה לפסיכיותו המרעננת, שיריו אלו מפגישים שוב עם הדרך הנדירה בה הוא מצליל את כתביו ואז מטעים אותם בגרונו, ומבדילים אותו מפזמונאים מוצלחים אחרים מהיישוב.

אם המטרה היתה ליצור געגוע, דיסק המחווה, בדרכו הדי מוזרה, הצליח. אם השאיפה היא למשהו מעבר, זה תלוי אם דייוויד ברוזה לא עושה לכם בחילה.