האיום הקיומי האמיתי על ישראל הוא לא רק נשק גרעיני בידי איראן

כשראש הממשלה נתניהו ימריא לניו יורק כדי לנאום בפני עצרת האו"ם, הוא יישא עמו גם את תקוותיהם של ישראלים שמייחלים לנפילתו, גם אם לא יודו בכך, שכן ברגע ההוא ובזירה ההיא, הצלחתו-הצלחתנו.

תכף נחזור לנתניהו בעומדו על הבמה שהוא הכי אוהב, בנאום המי-יודע-כמה שלו בעצרת, אבל קודם כל כמה מילים על האיום הקיומי החדש (יחסית) על ישראל, זה שמתעצם מדי יום.

הכוונה היא לשפל במעמדנו בעולם. כלומר - בשפל הוא נמצא כבר כמה שנים, אבל בשנה האחרונה הורע מאוד מצבנו: את דעת הקהל באירופה נדמה שכבר איבדנו כמעט לגמרי, את זאת של האמריקאים אנחנו מאבדים עוד קצת בכל יום.

ישראל הופכת בעיניהם מנכס למטרד, בעיקר בקרב אמריקנים צעירים, אלה שבעוד כמה חודשים ושנים יתפסו עמדות בכירות בממשל. על מה שחשי אירופים צעירים, אפשר ללמוד למשל הצהרתו של קנצלר גרמניה לפיו ארצו כבר אינה בטוחה עוד למגורי יהודים.

יש מי שמושכים בכתפיים נוכח העובדה הזאת, שכן הם הוסללו לחשוב שלישראל יש קיום עצמאי רק מכוח רצונם של אזרחיה ועוצמתו של צבאה. יש רק בעיה אחת עם הטיעון הזה: הוא לא מחזיק מים.

מי שיבחן את ימיה הראשונים של התנועה הציונית, לא יכול לנתק את עלייתה ממקורות השראה זרים, בעיקר אירופיים (היבשת החזקה במאה ה-19), כמו התעוררות של תודעה לאומית ברחבי אירופה, ביחד עם התעוררות דתית פרוטסטנטית שדחפה לשיבת ציון מטעמים אמוניים (לא יהודיים).

רק בזכות ההשראה והעזרה מאלה, נוסף כמובן על החלק שכולנו מכירים (כי מערכת החינוך הישראלית אוהבת לתאר את ההיסטוריה האנושית כסדרה של פרעות נגד יהודים) של התעוררות אנטישמית, בעיקר ברוסיה ובמדינות מזרח אירופה, התאפשר פועלה של התנועה הציונית.

האם זה היה מספיק למדינה? ממש לא - כך גם אפשר לומר על הלהט החלוצי המפעם בליבם של העולים לארץ ישראל, דבקותם בקרקע והרצון שלהם להפוך מיהודי גלותי נרדף לבעל בית הלוחם על אדמתו.

כל אלה ראויים כמובן להערכה, בהיותם מרכיבים חיוניים בתצרף הציוני, אבל אלמלא מוראות השואה, שהשפיעו עמוקות על דעת הקהל העולמית, לא היה ניתן להקים פה מדינה.

קו ישיר מתוח בין שני אירועים מחוללים ומכוננים, שניהם בנובמבר - הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917) והחלטת עצרת האו"ם על אימוץ תכנית החלוקה (29 בנובמבר 1947), שניהם תולדה של פעילות מדינית מואצת בקרב העמים, שאלמלא שניהם לא הייתה מתאפשרת הקמת מדינת ישראל - עם כל הכבוד לגבורתם של יוגבים ולוחמים, חלוצי התעשייה, הביטחון והאקדמיה העברית בארץ ישראל.

למה אנו נגררים למסע מואץ בין דפי ההיסטוריה? מיד ננסה לענות, אבל קודם כל עוד קצת היסטוריה קרובה יותר: אלמלא מהלכים מדיניים בקרב עמי העולם, לא רק שלא הייתה מתאפשרת הקמת מדינת ישראל, אלא אף לא הייתה מתאפשרת שרידותה.

רובים מצ'כיה, אטום (על פי פרסומים זרים) מצרפת, מטוסים מארה"ב, צוללות מגרמניה - ומעל כל אלה: שיתוף פעולה אקדמי הדוק בין עילית החוקרים מישראל ומהעולם, הוא שהבטיח את הישרדותנו בתוך מרחב עוין וצמא דם.

עם כל הדיבורים על "עם הנצח" והכתרים שאנו אוהבים לקשור לעצמנו, חלקם בדין וחלקם מתוך התנשאות גזענית, לא היה ולא יהיה לישראל קיום אלא כמה שמכונה בעגה הביטחונית "מוצב חודר" של המערב בתוך אומת הג'יהאד האיסלמי (לאו דווקא במובן של הארגון ש"מתהדר" בשם הזה).

במשך עשרות שנים התנהלה ישראל, מצבאה ועד לשירות הדיפלומטי שלה, בין הטיפות. מצד אחד, בעיקר במערכת הביטחון, פעלו על פי הכלל של "לא משנה מה יאמרו הגויים, אלא מה יעשו היהודים". מצד שני, בעיקר בשירות החוץ, נאבקו על דעת הקהל העולמית, כי לפעמים כן חשוב מה יחשבו הגויים...

ייאמר מיד: בשנאת ישראל של השנים האחרונות יש פגם מוסרי עמוק - ולא רק כמובן בגלל שהם דורשי רעתנו. ניקח לדוגמה נציג בולט של השמאל החדש בארה"ב, כמו ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני.

ממדאני התנצל רק השבוע על כך שלצערו אינו יכול לעצור את נתניהו, המבוקש (והמוחזק אשם בעיניו) על פשעים נגד האנושות. המדהים הוא שממש כמו נתניהו (שכאמור מגיע לנאום בעצרת האו"ם), יבקר בעיר גם שר החוץ של איראן, עראקצ'י, שייצג את מדינתו: מדינה שמעבר לעימות הישיר שיש לה עם ארה"ב, ישראל וחלק ממדינות המפרץ, מממנת ומפעילה רשת של טרור עולמי שאחראי למותם של אלפים.

צאו ולמדו עד להיכן הגיעה הצביעות ה"עאלק-נאורה" של השמאל האינטלקטואלי במערב: לא ביקורו של נציג מדינת טרור בעירו מטריד את ממדאני, אלא זה של ראש מדינה דמוקרטית.

היחס לישראל, בעיקר מאז 7 באוקטובר, נגוע בצביעות שלא תיאמן, אבל מי שחושב שהעובדה הזאת לבדה, יש בה כדי לפרוש מהמערכה על דעת הקהל, לא רק שמוותר לעצמו בקלות רבה מדי, אלא עלול להביא להשמדתה של מדינת ישראל, ממש כך!

אין זאת אומרת שאנו חייבים לקבל כל תכתיב מכל גורם בינלאומי, חשוב ככל שיהיה, שכן נדרש להיות ישראלי כדי להבין את האובססיה המוצדקת שלנו לביטחון ומוכרחים להיות יהודי כדי להבין את הפחד הקיומי המלווה אותנו כצל.

ולמרות כל אלה, חובה עלינו לזכור כי דעת הקהל מייצרת ממשלות ואלה יכולות לסחור בנשק ולקבל החלטות כלכליות מרחיקות לכת, שגם אם אין ביכולתם לגרום לחיסולה של ישראל, יכולות לגרום לחיסולה כמדינה שאנו מכירים ואוהבים לחיות בה, לא רק בגלל מורשת דתית ולאומית אלא גם בגלל ההוויה: מדינה תוססת, שנמצאת ברווחה כלכלית, על אף כל האתגרים ומאפשר לרוב הישראלים חיי מותרות נעימים.

האם אנחנו מוכנים להפוך למעין צפון-קוריאה, מבחינת הבידוד הבינלאומי שאליו אנו עלולים להיקלע? הן גם אם נצליח לשרוד קיומית, בכלל לא בטוח שנצליח לשרוד כחברה, כמדינה מערבית מתקדמת.

לכן אין זה פלא שהיחידים שקראו את הפסקה האחרונה ולא זעו על כיסאותיהם באי נוחות הם מי שכל ההוויה הישראלית בעיניהם היא תקיעת אצבע בעיניהם של מי שעדיין מביטים עלינו בעין יפה, ברחבי העולם.

בעודנו מנהלים מערכה בכל החזיתות המוכרות, בהצלחה כזאת או אחרת, נדמה שבחזית ההסברה נחלנו כישלון נחרץ. למה? התשובה הקלה תהיה שהממשלה הלא-מתפקדת הזאת, לא תפקדה גם בחזית ההסברה.

זה נכון כמובן, אבל זה המטבע המוטל מתחת לפנס, כי התשובה הקשה יותר תהיה שבעוד אנו מתעסקים באיום הגרעיני האיראני ובדרכים לסיכולו של האיום הקיומי הזה, לא הבטנו לכיוון האיום הקיומי שצמח לנו מקטאר.

זו השקיעה עשרות רבות של מיליארדי דולרים בהקמת רשת של סוכני השפעה על דעת הקהל: באקדמיה, בתקשורת ובפוליטיקה - וכאן אפשר היה להתגולל על הגויים, אלמלא הגיעה הרשת הזאת גם עד כדי הקמת סניף בלשכת ראש ממשלת ישראל...

הקטארים, הצד השני של המטבע של האסלאם הרדיקלי הדוגל בהשמדת ישראל כצעד ראשון להשתלטות על המערב - זה את הצד האיראני שלו אנו מכירים היטב, הבינו שיש שתי דרכים להגשים את חזון הג'יהאד: האחד באמצעים גלויים של צבא או נסתרים של טרור, השני - באמצעים לגיטימיים-לכאורה של השפעה על דעת הקהל, מאחוות של סטודנטים בארה"ב ועד לליונל מסי בגלבייה מניף את הגביע העולמי על אדמתה.

נתניהו, בין אם ירצה בכך - ובין אם נרצה אנו כולנו בכך - או בין אם לאו, עומד לייצג את האינטרס הציוני בעיני העולם.

האם ישכיל הנואם הישראלי הטוב ביותר (על כך נדמה שרק מעטים יערערו) לייצג את האינטרס הישראלי או שמא יבחר לייצג את האינטרס הפוליטי הצר שלו - ולדבר לא אל עמי העולם אלא אל מצביעי הליכוד בישראל?

גם בשעה שרב החשש שידבק באפשרות השנייה, תמיד אפשר לקוות שיתעשת, שיבין את גודל השעה, שיפסיק להתרברב בבלימה (לכאורה) של האיום הקיומי מצד איראן - ויתחיל לטפל באיום הקיומי מצד קטאר - זה שאין לו ראשי נפץ גרעיניים, אבל הוא מסוכן לישראל לא פחות מהפצצה האיראנית.