ערב יום הכיפורים תשנ"א, 1990. בקיבוץ בית השיטה התכנסו יותר מאלף איש לטקס הזיכרון השנתי. האוויר היה טעון בכאב העמוק שרבץ על הקיבוץ מאז מלחמת יום הכיפורים. אל הבמה עלה חבר הקיבוץ חנוך אלבלק, ובקול הטנור הייחודי שלו החל לשיר מילים עתיקות מתוך מחזור הימים הנוראים, בלחן חדש ועדיין לא מוכר שחיבר המלחין יאיר רוזנבלום: "ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום".
דממה עטפה את חדר האוכל. המילים, המבטאות חרדה קיומית ושבירות אנושית, קיבלו בלבוש הלחן של רוזנבלום משמעות עכשווית בקרב חברי הקיבוץ, שאיבד 11 מבניו במלחמת יום כיפור ב-1973. כשסיים אלבלק לשיר, איש לא מחא כף ואיש לא זז ממקומו. החברים קמו בזה אחר זה, כאילו על פי אות מוסכם, ועזבו את המקום בדומייה מוחלטת. כפי שהעידו לאחר מכן, הם חשו שאחרי ביצוע כזה אין עוד מה להוסיף, וכי חוו רגע נדיר של קדושה, כזה שבאותם רגעים טרם הספיקו לעבד, אך חשו במלוא עוצמתו.
האירוע הזה בבית השיטה הפך לנקודת שיא בתהליך עמוק, מורכב וממושך שעבר יום הכיפורים בחברה הישראלית בכלל, ובתנועה הקיבוצית בפרט. התפיסה הרווחת בציבור גורסת כי יחסם של החילונים ובני הקיבוצים ליום הכיפורים נולד יש מאין מתוך הלם מלחמת 1973; אולם מבט מעמיק אל דפי ההיסטוריה ואל אוצרות "מכון שיטים - ארכיון החגים הקיבוצי", חושף מציאות מורכבת בהרבה. מדובר במסע שנמשך עשרות שנים מתוך רצון להקנות ליום הכיפורים מסורת חילונית עשירה של חשבון נפש. טראומת המלחמה לא יצרה מסורת מאפס - היא העצימה, טלטלה והוסיפה ליום הקדוש גוונים חדשים של כאב, שכול וקדושה.
עוד במחצית הראשונה של המאה העשרים תהה המשורר אברהם שלונסקי: "מדוע לא נוכל להפוך את יום הכיפורים הדתי לקטגוריה אנושית, נקדש לנו יום אחד בשנה לא על דרך הדתיות אלא על דרך האתוס ואהבת הבריות, ונעורר את הציבור ואת היחיד לחשבון נפש". ואמנם, הקיבוצים הראשונים אימצו את האתגר. כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת נערכה בקיבוץ קריית ענבים שיחת חברים ביום הכיפורים בעניין היחסים ביניהם, שנבנתה כטקס טיהור קולקטיבי. החברים התכנסו לשוחח על כל הפגיעות והעלבונות שבין אדם לחברו, כדי לטהר את האטמוספירה החברתית, ליישר את ההדורים ולכרות ברית שלום כללית. מנהג זה לא היה נדיר; בקיבוצים רבים דגלו באתוס "שיחות הנפש", מתוך אמונה כי על כל חברי הקבוצה לגלות זה לזה את כל מחשבותיהם הכמוסות - הטובות והרעות כאחת - וכך לסלק מתחים ומטענים לטובת הכלל, כמשקל נגד לניכור האנושי כמצב קיומי.
חתן פרס ישראל עזריה אלון, ממייסדי החברה להגנת הטבע וחבר קיבוץ בית השיטה, תיאר בזיכרונותיו את ההתגבשות ההדרגתית והממושכת של מנהגי החגים בקיבוצו, עוד הרבה לפני 1973. אלון סיפר כי בעוד לחג הפסח היו מסגרת ומסורת, את יתר החגים היה צריך לברוא יש מאין. החג המרכזי במשך שנים היה ה-1 במאי (שאז עוד נקרא "ראשון למאי"), אך בחלוף הזמן הוא הלך וגווע, עד שנעלם כליל.
וכך, תיאר אלון, במסגרת עיצוב התכנים לחגי ישראל, ומכיוון שבראש השנה נברא העולם על פי המסורת, נבנתה לחג מסכת שנושאה "העולם והאדם", שכללה שירים יפים והרבה תוכן, אך כנראה הייתה רצינית מדי ולא החזיקה מעמד. אלון נזכר בחיוך כי בתום אחד מראשי השנה הראשונים התכנס הציבור לשירה ושתייה, ובסופו של הלילה התנהגו כמה מבכירי המשק כשיכורים לכל דבר. מאז, הפכו מוצאי ראש השנה למשך שנים רבות לליל שירה שכונה "ליל שיכורים".
כעבור כמה שנים התעצב גם אופיו של יום הכיפורים בבית השיטה: בערב החג נערכה אזכרת נשמות לחברי הקיבוץ שנפטרו בשנה החולפת; בשעות שלפני הצהריים נערכה תפילת שחרית סביב נושא ספרותי-רעיוני; ובשעה שתיים בצהריים התכנסה אספה כללית שדנה בנושא שמעבר לסדר היום השוטף, כעין חשבון נפש קהילתי.
ואז הגיע יום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973. עזריה אלון שיחזר ברגישות רבה את הימים שהובילו לאותה שבת ואת רגעי השבר. הוא סיפר כי בסוף שנת תשל"א סיים בנם גלעד את בית הספר והתגייס לחיל התותחנים, ובמהלך 1973 החל קורס קצינים. בשעת ערב מאוחרת של יום חמישי, 4 באוקטובר, הופיע לפתע גלעד בבית - במדים ועם נשק. כששאלו ההורים מה קרה, השיב שהוציאו אותם מבה"ד 1 וכי למחרת עליו להתייצב בנקודה מסוימת. הם לא שאלו יותר.
למחרת שרר בקיבוץ ערב יום הכיפורים, על השקט המוכר והמבורך שלו. בעיצומו של יום הכיפורים עצמו, לקראת השעה שתיים בצהריים, התכנסו חברי בית השיטה כהרגלם בחדר האוכל לשיחה השנתית המסורתית. עוד בטרם החלה, פלחה אזעקה את חלל הקיבוץ. זה אחר זה יצאו המגויסים מחדר האוכל, והכול כבר לא היה כשהיה. מגלעד לא הגיעה שום ידיעה.
הענפים במשק התרוקנו מעובדים, ועזריה אלון נשאר במקום והחל לעבוד בחדר האוכל. כשבא ערב סוכות, התגייס לעזור בבניית סוכות לנשים שבני זוגן גויסו, תוך שהוא משמיע דברי נחמה שהכול יעבור מהר וישוב למסלולו, אף שלא היה כל מידע על המתרחש בחזית. בחג הסוכות היה אמור בנם יאיר לחגוג בר מצווה, אך החגיגה ירדה מעל הפרק. בערבים הוסיפו החברים להתכנס, ואלון הרצה בפניהם. ביום השלישי או הרביעי למלחמה ניגש אליו מזכיר הקיבוץ, בנימין גל, וביקש ממנו להודיע שהוא חולה, לעזוב את העבודה ולבטל את ההרצאה, שכן בנימין שצ'ופקביץ' נהרג בגולן.
בשורת איוב רדפה בשורת איוב. אלון הרגיש צורך לצאת לעבודה בשדה. הוא נזכר שהיה פלאח וידע לנהוג בטרקטור, אף שחלפו שלושים שנה מאז, ואלון מייזלס, תלמיד כיתה י"ב באותם ימים, שילב אותו בכיסוח כותנה אחרי האסיף. הוא חש הקלה גדולה להיות לבדו על הטרקטור בשדה בימים ההם.
בקיבוץ כבר ידעו על הנופלים ברמת הגולן, ובהם יוסף שריג - משורר, מוזיקאי ודמות מרכזית בקהילה. עם סיום הקרבות ועם הצטברות הידיעות מסיני, נודע בערב אחד על חמישה נופלים ועל שני נעדרים מבני הקיבוץ ומחבריו. זו הייתה השעה הקשה ביותר במלחמה; ענן כבד רבץ על המשק, ושום דבר כבר לא שב להיות כשהיה.
המכה הפתאומית והכואבת הלמה בכל שדרות החברה הישראלית, מן הערים ועד הקיבוצים. לא צריך להרחיק נדוד כדי להבין את עוצמת האובדן שפקדה את האזור כולו: בעיר השכנה בית שאן נפלו במלחמת יום הכיפורים 14 מבניה; בקיבוץ השכן עין חרוד מאוחד נהרגו שבעה חברים, ובעין חרוד איחוד נפלו שלושה.
תוך כדי המלחמה ומיד אחריה, הפך יום הכיפורים למועד מרכזי בעיבוד השכול והזיכרון הלאומי בחברה החילונית. אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לתמורה התרבותית הזו שמורה בארכיון "מכון שיטים - ארכיון החגים הקיבוצי": הקובץ "מחזור לימים נוראים", שחיבר הסופר והעורך מרדכי אמיתי בקיבוצו שריד בשנת 1973. אמיתי, שהיה עורכו הראשון של "דבר לילדים" ומחבר הגדת הפסח הקיבוצית, הבין כי תיעוד היסטורי ויומני מלחמה אינם מספיקים, וכי יש צורך במבנה טקסי ותרבותי שיכיל את גודל השעה והשכול.
במחזור שחיבר בשריד וחשף מכון שיטים, הפכו התפילות העתיקות לזעקה חילונית-קיומית על אובדן הבנים והיעדר המענה. וכך כתב: "בראש-השנה שלחנו ברכות לכל הידידים, במוצאי יום כפור הן חזרו אלינו. 'הנמען לא נמצא', שכל המענים בדים".
החיבור בין מבנה המחזור המסורתי למציאות המלחמה הכואבת סימן עידן חדש, שבו הפך יום הכיפורים הקיבוצי מיום של חיפוש זהות - ליום של התייחדות, אבל וקינה.
בבית השיטה עצמה נולד ב-1974 שירה הבלתי נשכח של חברת המשק דורית צמרת, "החיטה צומחת שוב". צמרת ביטאה בו את הפער הבלתי נסבל שבין פריחת הטבע בעמק חרוד, זריחת השמש וצמיחת החיטה בשדות, לבין האובדן הנורא של 11 הבנים: "הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית / אבל אתם הן לא תוכלו לשוב". השיר, שהלחין חיים ברקני, לכד את הכאב חסר המרפא לצד האחיזה העיקשת בחיים, בעבודה ובאדמה.
בשנים שלאחר המלחמה חל שינוי הדרגתי אך עמוק באורחות החיים בקיבוצים, שבא לידי ביטוי מובהק גם במועדי ישראל: ביום הכיפורים החלו רבים לצום, והמונים נהרו לתפילת "כל נדרי" בבתי הכנסת בקיבוצים, אלה שבעבר שימשו בעיקר את הורי החלוצים. לצד זאת, קמו גם חוגים מקומיים ללימוד תלמוד ומקורות יהודיים.
החיבור המוזיקלי והרוחני העמוק ביותר בין אבל הקיבוץ למסורת התפילה העתיקה נבט כמעט שני עשורים מאוחר יותר. המלחין יאיר רוזנבלום התגורר בבית השיטה בין השנים 1988 ל-1991, נטמע בחיי הקהילה, השתתף באירועיה וחווה מקרוב את משקעי השכול שעדיין רבצו כבדים על המקום. כשעמד לעזוב את הקיבוץ בשנת תש"ן (1990), ביקש להותיר לחבריו מתנה מיוחדת ממעמקי לבו. כפי שסיפר לימים לבמאי הקולנוע יהודה יניב, הוא פתח את הסידור ונתקל במילות הפיוט העתיק "ונתנה תוקף", המיוחס על פי המסורת לרבי אמנון ממגנצא. רוזנבלום נרגש מעוצמת המילים - המתארות את החרדה מפני יום הדין ואת ארעיות האדם כחרס הנשבר, כחציר יבש וכפרח נובל - ומצא בהן את הביטוי המדויק לטראומה של הקיבוץ. באופן יוצא דופן בחר לכלול בעיבודו גם את החלקים בעלי התכנים הדתיים המובהקים, בהם המשפט: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". הביצוע של חנוך אלבלק באותו ערב יום כיפור בקיבוץ הוקלט ותועד בסרטו של יניב, והפך מוכר בכל רחבי ישראל.
בעוד שהנטייה הטבעית היא לראות בתהליך הזה מהלך חד-סטרי, שבו הציבור החילוני והקיבוצי אימץ טקסטים ומנהגים מן המסורת הדתית, המציאות ההיסטורית מוכיחה כי השפעת הטראומה הייתה הדדית לחלוטין. הלחן שנולד בקיבוץ חילוני לציון אבלם של 11 חבריו, חדר במהירות אל תוך לבו הפועם של העולם הדתי. כיום, בתי כנסת אורתודוקסיים רבים בארץ ובעולם, מאשכנזים ועד ספרדים, ממעגלי הציונות הדתית ועד קהילות חרדיות מודרניות, זנחו את המנגינות המסורתיות מקדמת דנא של "ונתנה תוקף", ואימצו דווקא את לחנו של רוזנבלום. תופעה זו מלמדת כי השכול והחיפוש אחר מזור בעקבות המלחמה יצרו דיאלוג תרבותי דו-כיווני: כשם שהחלוצים מצאו מילים לתקומתם ולשברם בסידור התפילה העתיק, כך מצא הציבור הדתי-אורתודוקסי בלחן הקיבוצי את הביטוי המוזיקלי המזוקק והעמוק ביותר לחרדת יום הדין הישראלי.
העיסוק ביום הכיפורים בקיבוצים ובחברה הישראלית בעקבות המלחמה לא נעצר באבל ובזיכרון בלבד, אלא הלך והתרחב לחשבון נפש חברתי, פוליטי וציבורי נוקב, כפי שמשתקף במחקריו של חזקי שוהם ובחומרים הרבים שמפרסם "מכון שיטים - ארכיון החגים הקיבוצי". מתוך מועד זה עלתה ביקורת חריפה כלפי ההנהגה על ניהול המלחמה, ביקורת על השחצנות הישראלית שלאחר מלחמת ששת הימים, ושאלות נוקבות באשר להכרח שבהישענות על החרב. במקביל, נוסחו נורמות חדשות של אחריות ציבורית: בהשראת תפילת שליח הציבור המסורתית "הנני העני ממעש" וטורו של איש החינוך בנימין יוגב (בוג'ה), לשעבר מנהל מכון שיטים, חיברו במכון תפילה מחודשת לשליחי ולמשרתי ציבור - מורים, אנשי טיפול, פעילים חברתיים ולובשי מדים - הקוראת להם לפתוח את יומם בצניעות, בענווה ובחרדת קודש נוכח כובד משקלה של שליחותם.
הוגים קיבוציים הפועלים במכון, ובהם אבשלום בן צבי, מצביעים על כך שבימים של שסע וקיטוב, יום הכיפורים מזמן הזדמנות ייחודית לחשבון נפש לאומי: להתעלות מעל הנבדלות, לחפש באופן פעיל את קולו של האחר ולגלות שורשים משותפים. לצד זאת, כפי שמזכירה מרים הולצמן במאמרה שפורסם בארכיון המכון, החיבור הרציף שבין יום הכיפורים לחג הסוכות, חג האסיף, מדגיש את המעבר מחשבון הנפש הפנימי אל הישיבה בסוכה הארעית: תזכורת לשוויון, לפשטות ולתקווה לאסוף יבול של תיקון אישי וחברתי.