ברק משנה, שרון תקוע

קמפיין ברק משנה כיוון, קמפיין שרון סוחב רגליים. ביום ראשון ברק כבר לא הופיע בתשדירים של הקמפיין שלו. רק שרון הרע. כך גם בערב שני. ובכן, גם שם הבינו שברק עצמו, האיש, הראש, הפרצוף המדבר, לא מוכר. לא מוכר זה לא מילה. לא תקווה, לא חיבה, לא תמונת מצב, לא טעות, לא אחריות, דבר כזה עוד לא היה. משום כך עברו להתמקדות בהפחדת הבוחר מן המתחרה שרון. הפחדה נטו, הפחדה מלוא כל העין, מגמתית, מכל כיוון, בתשדיר, בסיסמא, בראיונות רדיו, קמפיין נגטיבי מלא.


אם אני מזהה נכון, קמפיין ההפחדה נמצא רק בשלבי הפרומו, הקדימונים. המנה העיקרית מתחממת.


חשוב לציין. אהוד ברק הוא יו"ר מטה ההסברה של עצמו. הוא מנהל על. יודע כל. תפנית כזו, לפרטי פרטיה, נעשית אך ורק באישורו.


ביום ראשון, במשעל חם, לימד סקר גיאוקרטוגרפיה של אבי דגני שתוצאות סקרי סוף השבוע עומדות עדיין על מכונן כ-18 עד 20 אחוז הפרש בין שרון לברק. מספרי הסקרים המתפרסמים בכלי התקשורת תואמים, פחות או יותר, את הסקרים הפנימיים של שני הקמפיינים. בקמפיין ברק מוצאים הפרש של 15 עד 18 אחוז. בקמפיין שרון מוצאים הפרש של 16 - 19 אחוז. ונותרו עוד 14 יום.


קמפיין ההפחדה של ברק נכנס למהלך מואץ כאשר קמפיין "שרון שוחר שלום" מתחיל להיפרם בקצוות. להסתבך. להתקלקל. ההצגה האחרונה של אייל ארד וראובן אדלר סובבת על בימות ישראל קצת יותר מדי זמן מכדי שהעולם יישאר שווה נפש. כבר הזהרנו כאן את אנשי שרון שחנופה נטו לאנשי המרכז אינה נושאת רווחים בסיכומו של דבר. בדיוק כמו בבחירות 96' בהפסד של שמעון פרס לבנימין נתניהו.
קמפיין שרון מסתבך גם בגלל שותפות סמויה, מרתקת לכשעצמה, בין כלי תקשורת שונים, "הארץ", למשל, עוזי בנזימן, לדוגמא, לבין ראשי הימין והימין הקיצוני, יצחק לוי או אביגדור ליברמן או רחבעם זאבי. שני הצדדים דורשים משרון הבהרות מוקדמות, הבטחות פומביות, הצהרת כוונות, ושניהם אינם מרפים. הימין הקיצוני מחויב לאנשיו יותר מאשר לניצחון שרון. את נתניהו הם הפילו אחרי שלוש שנות שלטון. את שרון הם יכולים להפיל לפני שהושבע.


משום כך חייב קמפיין שרון לתפוס במהירות כיוון נוסף, אחר, לייצר תפנית, לקבוע עניין, "להרים נושא", להניח סוגיה על סדר היום. כזו שתמחוק את כל ההתבוססות בדברי המועמד מאז ועד עכשיו, בניו יורק או בעלון חב"ד או בוידאו של השכן. אבל לפי שעה, כמו בלבנון, הקמפיין נתקע.