גדי איזנקוט הוריד השבוע את הכפפות. אמנם בדרך האיזנקוטית: בלי צעקות ובלי התלהמות, באמצעות ראיון רדיו ומסר חד שבא איתו מהבית. זה אולי לא היה קולני, אבל זו הייתה ירייה בתוך הנגמ"ש. "מי שבונה להיות ראש ממשלה עם שמונה מנדטים לא מבין מה קרה במדינת ישראל", אמר איזנקוט בכאן רשת ב'. הכתובת הייתה ברורה: נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. בהמשך הבהיר גם כי "רוטציה לא עומדת על הפרק".
זה לא התפלק לו. זה היה מתוכנן. איזנקוט פתח את קמפיין "המפלגה הגדולה", והוא עשה את זה מוקדם, אולי אפילו מוקדם מדי, אגרסיבי ובעיקר מסוכן לגוש שהוא מתיימר להוביל. לאיזנקוט יש בעיה פשוטה: כדי להיות ראש ממשלה לא מספיק לו שגוש השינוי ינצח. הוא צריך לנצח גם את השותפים שלו.
אם איזנקוט יהיה גדול בפער מבנט, ליברמן, לפיד וגולן, יהיה קשה לערער על דרישתו לקבל את ראשות הממשלה. אבל אם הפער יהיה קטן, בנט וליברמן לא יעמדו דום. פתאום תעלה רוטציה, פתאום יהיו דרישות ופתאום יתברר שהשאלה מי מוביל את הממשלה לא הוכרעה בקלפי. כנראה שאיזנקוט החליט להכריע אותה כבר עכשיו - גם במחיר של מאבק בתוך הגוש.
הקולות שאיזנקוט צריך כדי להפוך למפלגה גדולה לא נמצאים אצל נתניהו, בן גביר או סמוטריץ'. הם נמצאים במידה רבה בתוך המחנה שלו. כדי להבטיח לעצמו את ראשות הממשלה הוא צריך למשוך קולות מהאנשים שאמורים לסייע לו להגיע אליה. זו כבר לא רק מנהיגות גושית. זו מלחמת ירושה עוד לפני שהגוש קיבל את הירושה.
האפשרות שאיזנקוט ויתר עליה
זה יכול היה להיות אחרת. איזנקוט יכול היה לתקוף את הדמוקרטים על שמאלנות, לנסות לעורר עוד שני מנדטים של ערבים ישראלים לגולן וכך גם לסמן את עצמו כימין ולנסות להביא מצביעים נוספים מהמחנה שמנגד. במקום להזיז קולות בתוך אותו גוש, הוא יכול היה לנסות להגדיל אותו.
איזנקוט גם קיבל הזדמנות לבנות מפלגה גדולה באמת. הוא יכול היה להתאחד עם בנט. חיבור כזה היה מייצר כוח גדול מלכתחילה ומייתר חלק גדול ממלחמת הקניבליזציה שמתפתחת עכשיו. איזנקוט בחר שלא להתאחד - וכעת הוא מבקש להשיג באמצעות שתיית מנדטים את מה שסירב להשיג באמצעות חיבור.
למה שאיזנקוט עושה יש שם: קמפיין המפלגה הגדולה. ויש לזה גם תקדים שכדאי לו לזכור היטב - יאיר לפיד. בבחירות 2022 יש עתיד הגיעה ל-24 מנדטים. מפלגה גדולה, מנהיג ברור ופער משמעותי מהשותפות האחרות במחנה. אלא שמרצ לא עברה את אחוז החסימה, וגוש המפלגות שהתנגדו לנתניהו לא הצליח להקים ממשלה.
נתניהו הבין אז את מה שאיזנקוט מסתכן בלשכוח עכשיו: אין פרס למפלגה הגדולה בגוש המפסיד. איזנקוט, לפחות השבוע, התחיל לספור איזנקוט. מנדט מבנט, מנדט מליברמן, שניים מלפיד - והוא אולי יתקרב למטרה האישית שלו. אבל אותם מנדטים לא נוספו לגוש. הם רק החליפו כיס.
האפשרות שאיזנקוט ויתר עליה
וחמור מכך: מלחמה פנימית לא רק מזיזה קולות. היא מייצרת דם רע, מחדדת מחלוקות ומכריחה את יתר ראשי המפלגות להשיב אש. ברגע שאיזנקוט אומר שבנט עם שמונה מנדטים לא יכול להיות ראש ממשלה, בנט כבר לא צריך להסביר לציבור רק למה נתניהו לא צריך להיות ראש ממשלה. הוא צריך להסביר גם למה איזנקוט לא צריך להיות.
וכך, חודש לפני הבחירות, במקום שכל אחד מראשי הגוש ינסה להביא מצביעים מבחוץ, הם מתחילים לחפש אותם זה בכיסו של זה. עד השבוע איזנקוט נהנה מתדמית נוחה: לא רב, לא מתלהם, לא נכנס לבוץ. אבל פוליטיקה נמדדת גם במה שעושים, לא רק בטון שבו עושים את זה. אפשר לירות בשקט ואפשר לפרק גוש בנימוס.
איזנקוט רוצה להיות המפלגה הגדולה, והוא כנראה החליט שזה חשוב מספיק כדי להסתכן במלחמה בתוך המחנה שלו.