במשך כמעט חצי שעה הילד נשאר במיטה. הוא לא רצה לקום, לצאת מהחדר או לפגוש את האדם הזר שנכנס לביתו. אבי ווקנין, החונך שנשלח אליו, הגיע עם גיטרה, ציוד ספורט ורעיונות לפעילות, אבל דבר לא עניין אותו.
"הוא שכב במיטה, בסוג של דיכאון", מספר אבי. "בדרך כלל אני מגיע עם גיטרה או כדור והילדים נדלקים, אבל כאן זה לא קרה. אז אמרתי לו: בלי לחץ, אני פה. כשתרצה לעשות משהו יחד, נעשה".
כך עברו גם המפגשים הבאים. אבי לא לחץ ולא ניסה לשכנע, אלא פשוט נשאר. "הרבה מהילדים מכירים מצב שבו מישהו מגיע כמה פעמים ואז נעלם. היה לי חשוב שיבין שאני לא הולך". אחרי כשלושה מפגשים הילד ירד מהמיטה. השניים יצאו לשחק טניס, ובהמשך הגיעו למקום המפגש בקיבוץ. לאט לאט נוצר קשר.
מאז 7 באוקטובר מתמודדות קהילות חבל אשכול עם מציאות מורכבת של פינויים ממושכים, בתים שהתערערו והורים המתמודדים בעצמם עם משברים ופוסט-טראומה. בתוך המרחב הזה פועלת בשמונת החודשים האחרונים תוכנית חונכות ייחודית של עמותת "בית לכל ילד", ארגון הפועל יותר מ-50 שנה עם ילדים ונוער בסיכון, בשיתוף אגף השירותים החברתיים במועצה האזורית אשכול, תקציבי מנהלת "תקומה" ובתמיכת מחוז דרום במשרד הרווחה.
התוכנית מלווה כ-25 ילדים ובני נוער, מגילי 5 ועד 17, שהופנו על ידי שירותי הרווחה. רובם בני 8 עד 12. המפגשים מתקיימים פעמיים בשבוע, כאשר לכל חונך שישה ילדים.
"הילדים עברו חוויות טראומטיות, מעברים רבים וחוסר יציבות, והיו זקוקים מיד להקשבה, הכלה וטיפול", מסבירה עו"ס יעל שטרן-גורדון, מנכ"לית "בית לכל ילד". "התוכנית נועדה לתת לכל ילד ביישובי אשכול הזקוק לכך קשר חם ויציב עם מבוגר משמעותי, שמהווה בסיס לשינוי מיטיב בחייו. בזכות הקשרים שנבנים אנחנו רואים שינוי רגשי והתנהגותי תוך חודשים ספורים".
"אנחנו קוראים לזה 'להיות בשביל להיות'", מסביר נעם בצלאל מימון, מנהל התוכנית. "הילד לא רוצה שמישהו ייכנס לטריטוריה שלו, והחונך אומר: אני כאן. אם צריך לשתוק? נשתוק. אם לדבר? נדבר, ואם לשחק? נשחק".
החונכים משתמשים גם במונח "חיזור", יצירת קשר עקבי עם ילד שלא בהכרח ביקש אותו. "לפחות מחצית מהילדים לא באמת רצו חונך בהתחלה", אומר נעם. "הם צריכים להבין שאתה לא עומד להיעלם. אנחנו לא באים לתקן אותם, אלא מנסים להיות המקום שלא מיד מחפש את הפגם".
תוך כדי השיחה עמם באשכול נשמע לפתע פיצוץ חזק באזור. "פעילות שגרתית של צה"ל, נקרא לזה ככה", אומרת אחת המשתתפות, והאחרים צוחקים במבוכה וממשיכים בשיחה.
החונכים אינם בהכרח בעלי רקע טיפולי מובהק. נעם חיפש אנשים שמביאים עולם אישי שיכול להפוך לגשר: מוזיקה, תיאטרון, תנועה או ניסיון חינוכי.
אבי, שמגיע מעולם המוזיקה, חזר לעבודה עם נוער בעקבות המלחמה. באחד המפגשים ביקש ממנו ילד דבר שלא יכול היה לתת לו, פרץ בבכי ואמר: "גם ככה כל העולם מאכזב אותי, עכשיו גם אתה רוצה לאכזב אותי?".
"זה עצר אותי", מודה אבי. "אתה מבין שהמקום שלך בחיים שלו גדול יותר ממה שדמיינת. אתה חושב שבאת לעשות מוזיקה או ספורט, אבל נבנה חיבור עמוק. בית הספר, המשפחה והחברים מאכזבים לפעמים, ואז לחונך יש משקל עצום".
הקשר לא פעם מתרחב למשפחה כולה. רעות חממי, שמגיעה מתחום התיאטרון, מלווה משפחה שבה האם חולה ואינה מתפקדת באופן מלא. היא מצאה את עצמה בקשר הדוק גם עם הסבתא והדוד, שמנהלים בפועל את ענייני הבית. "יש מקרים שבהם אתה מבין שלא רק הילד צריך ליווי, אלא גם המבוגרים שסביבו", היא מסבירה.
החיבור הצמוד הזה הוכיח את עצמו גם ברגעי חירום: במקרה אחד נעדרה ילדה בת עשר מהאזור. החונכת שלה, שהכירה היטב את הרגלי הנסיעה שלה באוטובוסים, ידעה בדיוק היכן לחפש, איתרה אותה והחזירה אותה בביטחה. "זה ידע שנוצר רק מתוך הקשר", אומר נעם.
אצל זינה אלכסנדר, שהצטרפה לתוכנית אחרי 14 שנות ניהול מסגרות לגיל הרך, השינוי עבר דרך המטבח. בשלושה בתים היא זיהתה שלילדים אין ארוחה חמה. "זה לא תמיד משום שאין כסף, פשוט אין אוכל מבושל", היא מספרת. "הילד מספר שאכל אצל חבר, ובבית אוכלים ג'אנק פוד".
זינה החלה לבשל יחד עם הילדים. בהמשך הצטרפה אחת האמהות, ביקשה מתכונים ולמדה. "אחרי חצי שנה הגעתי וראיתי שהאם הכינה ארוחת צהריים. הילד אמר: 'זינה, לימדת את אמא שלי, היא מבשלת'. אלה דברים שנראים פשוטים, אבל עבורו זה עולם שלם".
מקרה אחר של זינה נגע לנערה בת 14 וחצי, שהתקשתה מאז 7 באוקטובר להגיע למקומות הומי אדם. "במפגש הראשון פשוט שכבנו במיטה", נזכרת זינה. "היא הייתה בטלפון והסבירה לי על הדברים בחדר. היא שאלה אם אני עובדת סוציאלית או אשת חוסן. עניתי לה: לא, אני זינה ובאתי להיות איתך. את לא חייבת לדבר איתי, ואם לא בא לך להיפגש את יכולה להגיד".
נקודת המפנה הגיעה כשהנערה רצתה גלידה מסוימת, שהייתה רק בסופר האזורי הגדול. "אמרתי לה שאין לנו וולט כאן", מחייכת זינה. "הסתובבנו בסופר כ-20 דקות, היא בחרה גלידה ויצאנו". כעבור כמה ימים כתבה לה הנערה בהודעה: "את יודעת מה? יאללה, בואי נצא לעגלת קפה".
להגיע אל הילד במקום לחכות לו
בעקבות ההצלחה, בשירותי הרווחה של אשכול כבר נוצרה רשימת המתנה לתוכנית, ומחלקת הצרכים המיוחדים בוחנת מודל מקביל.
"מאז 7 באוקטובר אנו פוגשים מקרוב את ההשפעות המתמשכות על הילדים והמשפחות בקהילות שלנו", אומרת עו"ס שלומית ולרשטיין, מנהלת אגף השירותים החברתיים במועצה האזורית אשכול. "מתוך השטח התחדד הצורך במענים גמישים, שמגיעים אל הילדים במרחבי החיים הטבעיים שלהם, מזהים מצוקה ובונים אמון. עבורנו זה חלק מתפיסה רחבה: לא להמתין שילד במצוקה יגיע אל השירות, אלא לפתח דרכים להגיע אליו".
החונכים עצמם, שחווים יחד עם התושבים את המציאות הביטחונית והחרדות, מודים שהעבודה ממלאת גם אותם. "בהתחלה חששתי להיכנס למשברים של אחרים", מודה אבי. "אמרתי לעצמי שאני צריך להתאושש מ-7 באוקטובר, ועכשיו אכנס לבתים ואכיר את כל הצרות? אבל זה הפוך. אתה מתחבר לילד והוא נעשה חשוב לך. זו עבודה, אבל אי אפשר לעשות אותה בלי לב".
"בתוך כל השינוי יש משמעות לאדם קבוע שממשיך להיות שם", מסכמת ורוניקה בצ'לדין. "לפעמים עושים מוזיקה, לפעמים משחקים כדורגל ולפעמים יושבים בחדר ולא עושים דבר. אבל הילד מבין דבר אחד: שאתה נשאר".