בשלוש השנים האחרונות דיברתי באופן אישי עם עשרות חיילים וחיילות שהגיעו לתת עדות לשוברים שתיקה. אנשים שהתגייסו אחרי הטבח הברוטלי של חמאס שגבה 1,200 קורבנות בני עמנו, כשהם צפו ב-251 חטופים נגררים לרצועה מוקפים בחמושים. הם באו להציל חטופים ולהגן על המדינה שלהם, אבל קיבלו פקודות שהחרידו אותם, ביצעו דברים שטלטלו אותם ולא יכלו לשאת את השתיקה עוד. הם התגייסו מתוך ודאגה למקום הזה, ומאותה סיבה גם רצו לדבר. לפעמים יכולת לראות שאתה מדבר עם בנאדם שנאכל מבפנים. חלק מהאנשים שהגיעו אלינו באו להעיד פשוט כי באמת לא היה אף אחד אחר שמוכן לשמוע. לא המשפחה, לא החברים, בטח לא הצבא או עיתונאים במיינסטרים.
דיברתי עם קצינים ומפקדי תאי תקיפה, עם מפעילי כטב"מים, עם תותחנים, עם חיילים שהשתתפו בתמרון ועם חיילים שנשלחו לשבת בג'באליה כמו ברווזים במטווח. חלקם סיפרו דברים שלא יכולתי להאמין להם. ואז דיברתי עם חיילים נוספים ונוספים, והם כולם סיפרו בדיוק את אותו סיפור.
לא האמנתי כשחיילים סיפרו לי שהורו להם להשתמש בפלסטינים כמגנים אנושיים. אבל לא רק שהצלבנו ואימתנו את העדויות האלה, עדויות נוספות לא הפסיקו להגיע. לא רציתי להאמין לעדויות מתאי התקיפה על "הנזק האגבי" שהצבא התיר לעצמו במהלך המלחמה הזו. גם שם העדויות היו מחרידות. חיילים סיפרו שהצבא התיר לחסל עד 20 אזרחים על כל פעיל חמאס זוטר. משפחות שלמות נמחקו. חייל ועוד חייל, קצין ועוד קצין, טפטוף עדויות שלאט לאט בנה לנו תמונה מבהילה של מה שהתרנו לעצמנו לעשות בעזה.
מנסים למכור לנו שהאנשים הללו באו "ללכלך על החיילים". הם לא. הם החיילים. הם לא תיארו חריגה מהפקודות, אלא את הפקודות המזעזעות עצמן. פקודות שגם הרגו אותם. לאט, מבפנים, כמו סרטן.
לכן אני לא מופתע מהמתקפה נגד יוצרי הסרט נז"א, רחל שור ויובל אברהם. הם אפילו לא המטרה הראשית של המתקפה הזו, אלא החיילים עצמם שיושבים עכשיו ושוקלים אם לדבר. המטרה היא קודם כל להלך עליהם אימים. באתם, ביצעתם, עכשיו סתמו. מה שהחיילים האלה עשויים לספר פחות מאיים על החייל בשטח ויותר על הקצינים הבכירים והפוליטיקאים שהתוו את המדיניות שהוא נשלח לבצע. הם החליטו להרעיב, והחיילים נדרשו לא להתיר לסיוע להיכנס לצפון הרצועה. הם החליטו להשמיד, והחיילים בשטח קיבלו פוליגונים שהם נדרשו להרוס את המבנים בהם. הם קבעו שאין חפים מפשע, והטייסים נשלחו לבצע. קובעי המדיניות אינם חוששים ל"מעמדה של מדינת ישראל", רבים מהם היו נזק תדמיתי מהלך בעצמם. הם חוששים למעמד התחת האישי שלהם.
זו מדינת ישראל ששלחה את החיילים והחיילות האלה לסכן את חייהם ברצועת עזה. זו מדינת ישראל שנתנה להם את הפקודות, ועתה היא גם רודפת אותם כי הם החליטו לספר עליהם, ושרים ועיתונאים מעזים עוד לשאול למה הם אנונימיים. הם אנונימיים בגללכם. כי הם מפחדים. כי האנשים ששלחו אותם לקרב הם עכשיו האנשים שמוכנים לצפות בהם נשרפים, העיקר שישמרו על הפה סגור. רבים מהם אמרו לי את זה מפורשות.
עשרות אלפי פלסטינים חפים מפשע מתו כנזק אגבי של הלחימה בעזה. מי יודע גם כמה חטופים היו הנזק האגבי של ההפצצות האלה, אבל אנחנו יודעים שחלק מהחטופים שחזרו סיפרו שהם ניצלו בנס. זו עובדה. לא שמועה, לא שקר, לא הכפשה. אבל מסתבר שעבור קובעי המדיניות גם החיילים עצמם הם נזק אגבי. לא יפציצו להם את הבית, אבל ידאגו להזכיר להם טוב טוב לא לחרוג מקו המפלגה. אחרת, המדינה שעבורה הם נשלחו להילחם תפעיל נגדם את כל עוצמת מנגנוניה. ולמרות קשר השתיקה והניסיון האלים לסתום להם את הפה, העדים ממשיכים להגיע ולדבר. זה דורש מהם אומץ עצום. זר לא יבין. מגיע להם שגם נתחיל להקשיב.
הכותב הוא מנכ"ל שוברים שתיקה