תכלה שנה וקללותיה; ויש הרבה קללות שאנחנו צריכים לכלות בשנה הקרובה. אחת כזו היא תקופת הפסילות שמגיעה בכל מערכת בחירות.
אחרי שעברנו את פסטיבל סגירת הרשימות של המפלגות המתמודדות לכנסת, ועכשיו כשיודעים מי לחיים ומי למוות (פוליטי, כמובן), מתחיל הניסיון של גורמים שונים - במערכת הפוליטית ומחוצה לה - להגיש עתירות לוועדת הבחירות לפסילת מועמד או רשימה. סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, קובע הוראות לגבי מניעת השתתפות בבחירות. הכללים הם כאלה: אם מועמד או רשימה שוללים את קיומה של מדינת ישראל כיהודית או כדמוקרטית, מסיתים לגזענות או תומכים במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד המדינה - דינם להיפסל מהתמודדות בבחירות לכנסת ישראל. הבעיה היא שכדי לממש את הסעיף ולפסול מועמד או רשימת מועמדים מלרוץ לכנסת, צריך להביא ראיות ממשיות ומתמשכות. כי בכל זאת, לפסול אדם מלהיבחר זה לשלול את אחת הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר וצעד כזה חייב להיעשות על בסיס עובדתי מוצק.
אנחנו כבר מכירים את ההיסטוריה של התקופה הזו, והיא שכמעט לא נפסלו מועמדים ורשימות מהתמודדות לכנסת. וכשזה קרה, מדובר היה באירוע חריג. כלומר, נפסלו מועמדים ורשימות בוועדת הבחירות, ברוב המקרים העתירה שהוגשה מיד לאחר מכן לבג"ץ התקבלה והפסילה בוטלה. המקרים היחידים, עד היום, שהגיעו לשלב הפסילה ולא בוטלו בבג"ץ היו של מאיר כהנא ורשימת כך בשנת 1988, וממשיכיו מיכאל בן ארי, בנצי גופשטיין וברוך מרזל ב-2019 (אגב, עוצמה יהודית ואיתמר בן גביר לא נפסלו באותה הזדמנות).
הסיבה לכך שכמעט כל מקרה מגיע לבג"ץ היא כפולה: ראשית, כי ועדת הבחירות היא ועדה שאמנם עומד בראשה שופט עליון (כיום המשנה לנשיא העליון, נועם סולברג), אבל שאר חבריה מייצגים את המפלגות בכנסת ועל כן מדובר בעצם בוועדה פוליטית עם רוב לקואליציה היוצאת. שנית, כי מועמדים בסופו של דבר לא יוותרו, וינסו להגן על עצמם בכל דרך.
ואכן, בינתיים כבר הוגשו שתי עתירות לוועדת הבחירות המרכזית בבקשה לפסול מועמדים ורשימות: בן גביר דורש לפסול את מנסור עבאס ואת רשימת רע"ם בשל סעיפי התמיכה במאבק מזוין נגד ישראל ושלילת המדינה כיהודית ודמוקרטית, ואילו "מטה צדק לעמירם" מבקש לפסול את המועמד במקום השני ברשימת ישר! - ראש השב"כ לשעבר, יורם כהן.
לשיטת חברי המטה הקיקיוני הזה, בשנת 2015 כהן עמד בראש השב"כ ואישר הפעלת "אמצעים מיוחדים" בחקירת עמירם בן אוליאל שהורשע בשלב מאוחר יותר ברצח שלושת בני משפחת דוואבשה בכפר דומא. לטענתם, האישור הזה מהווה שלילה של אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה. וזוהי רק ההתחלה. עוד ועוד עתירות יוגשו בימים הקרובים לוועדת הבחירות המרכזית, לאחריהן תינתן למשיבים נגדם הוגשה העתירה אפשרות להתגונן, תתקיים הצבעה בוועדה (שתוצאותיה קשורות באינטרס הפוליטי הרגעי בקמפיין הבחירות), ולאחר מכן תוגש עתירה לבג"ץ, שכנראה לא יפסול כמעט אף מועמד או רשימה.
כל הקרקס הזה נועד לשתי מטרות פשוטות: הראשונה - להוציא את אותה כותרת רגעית בכמה אתרים נידחים. השנייה, וחשובה מכך: להחזיר את שיח ההתקפות על בג"ץ למרכז השיח הציבורי, במקום למשל לדבר על הבידוד הבינלאומי, על תחקיר 'הארץ' שחשף שראש הממשלה קיבל התרעה לפני הטבח או על השתמטות בני הישיבות החרדים. ודווקא בגלל שאנחנו יודעים מראש מה הולך לקרות, מכירים את התסריט, את הכוריאוגרפיה, את האקדח שיופיע במערכה הראשונה ובמי הוא הולך לירות במערכה השלישית, אנחנו צריכים לעשות משהו שלא מקובל לעשות בתקופה הזו: לשתוק. לא להדהד, לא לזעום ברשתות, לא להגיב, לא להזדעזע פומבית. פשוט למשוך בכתפיים ולהמשיך הלאה - כדי לא לתת עוד טראפיק ועוד כוח למי שמעוניין שרק יגיבו לו. להצגה הזו לא צריכים להיות קונים.
הכותב הוא מנהל המרכז ליהדות ומדינה במכון הרטמן