יוחנן אלישוב, אחרון הלוחמים שנותרו בחיים מבין הנוכחים במעמד ההיסטורי של הנפת דגל הדיו באום רשרש, הלך היום (שני) לעולמו בגיל 95. אלישוב היה פלמ"חניק, נמנה על לוחמי דור תש"ח, שירת כרץ וכנהג, לחם בקרבות הקשים על הדרך לירושלים ובנגב, והיה שותף, כאמור, לרגע ההיסטורי שחתם את מלחמת העצמאות במרץ 1949.
אלישוב נולד בפתח תקווה לחיה ומשה, משפחה בעלת שורשים ייחודיים - אביו הגיע מרוסיה ממשפחה של סובוטניקים (גרים ששם משפחתם המקורי היה סאפינקוב), ואמו עלתה מסרביה. הוא נולד בבית המשפחה בפתח תקווה. כילד התמודד עם דיסלקציה חריפה, ועל אף שמעולם לא קרא ספר, ניחן בחכמת חיים כבירה ובקסם אישי רב. בשל קשיי הלימוד עזב את ספסל הלימודים בגיל 12 ויצא לעבוד במוסך, שם רכש את כישוריו הטכניים.
תולדותיו בפלמ"ח
כשהיה בן 15 בלבד, זייף את גילו ל-16 כדי להתגייס לפלמ"ח. כחלק מהמסגרת שילב עבודה ואימונים בגבעת עדה, ומפקד המחלקה שלו היה רפאל איתן (רפול), לימים הרמטכ"ל. הקשר שלו עם מפקד פלוגה ב' בגדוד הרביעי ("הפורצים"), חיים פוזננסקי ("פוזה"), נוצר במקרה כשהצליח לתקן במהירות תקלה טכנית בטנדר של פוזה. פוזה השתאה ומיד צירף אותו להיות לצידו כ"רץ" הצמוד שלו בקרבות הקשים על הדרך לירושלים.
"פוזה", מפקד נערץ בפלמ"ח, נהרג באפריל 1948 בקרב נבי סמואל, חודש בלבד לאחר שאחיו יצחק נהרג בקרב בית קשת. אלישוב עצמו ניצל בקרב נבי סמואל המדמם בנס, בזכות ערפל כבד שאיפשר לו לחלץ את עצמו מהשטח. מאז נצר חיבה מיוחדת לימים ערפיליים. מדי שנה פקד אלישוב את קברו של פוזה בקרית ענבים, והקפיד להביא עמו את ילדיו כדי לחלוק כבוד למפקדו האהוב ולחבריו לנשק.
לאחר כישלון הפעולה בנבי סמואל, פעל אלישוב לארגון הנסיגה, פינוי הפצועים והעמסת הנשק. בקרב קטמון היה מהלוחמים שחילצו שני רמטכ"לים לעתיד - את רפול ואת דוד אלעזר (דדו), ששכבו פצועים עם רימונים דרוכים מוכנים להתאבדות כדי לא ליפול בשבי. בהמשך הקרבות השתתף אלישוב בכיבוש בית סריס, באבטחת הדרך לירושלים באזור שער הגיא, בכיבוש בית איכסא, בית מחסיר, ובניסיון הפריצה לעיר העתיקה דרך שער ציון.
הנפת דגל הדיו
בהפוגה הראשונה ביוני 1948 עבר לחזית הדרום תחת פיקודו של עוזי נרקיס. במהלך שירותו בדרום נפצע כשעלה על מוקש ואושפז. לאחר שהשתחרר מבית החולים שב לקרבות ולקח חלק בקרבות הנגב המנותק, במבצע "יואב", בכיבוש באר שבע, במבצע "לוט", במבצע "חורב", ולבסוף במבצע "עובדה".
במבצע זה מונה לנהגו של אלוף חזית הדרום, יגאל אלון. המינוי הגיע לאחר שמפקדיו הציעו לו את התפקיד ואלישוב, בלשונו הישירה והחוצפנית משהו, אמר לעוזי נרקיס: "אתה, עם שני דרגות הברזל שלך, חרבון. אז הוא, עם שלושה ברזלים- חרבון פי שלושה!". אלון שמע זאת, צחק ואמר: "את הבחור הזה שאינו חושש מכלום אני רוצה איתי".
בהמשך נהג בג'יפ החפ"ק והסיור הקדמי שבו נע מח"ט הנגב, נחום שריג. אלישוב הוביל את שריג במרוץ צמוד ומורכב בנתיבי הנגב, בתחרות סמויה, מול כוחות חטיבת גולני, ונמנה על 13 הלוחמים הראשונים שהגיעו לתחנת המשטרה באום רשרש ב-10 במרץ 1949. מעמד הנפת דגל הדיו המאולתר הפך לאחד מסמלי המדינה שרק קמה. מפקדי החטיבות - הנגב וגולני - נחום שריג ונחום גולן, שיגרו ממכשיר הקשר את המברק ההיסטורי לממשלת ישראל: " ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב-פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל".
לאחר שחרורו ב-1949 שירת במילואים בחיל התותחנים והשתתף במבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה.
בחיים האזרחיים עבד במשך 30 שנה כנהג רכב כבד בחברת "סולל בונה", והיה שותף בסלילת הכבישים לאילת ובפיתוח אזור הדרום, ים המלח, סדום והמכתשים. בהמשך שימש כקניין בחטיבת המפעלים של החברה, ובשנות פרישתו התנדב עם אשתו באגודה לסוכרת.
לאורך השנים התמודד עם שלושה מקרי סרטן וזכה לאריכות ימים ולמשפחה ענפה; ילדיו הם עופר (רופא בהדסה), יואב (עובד איכילוב) ומרב (עורכת דין). בשנותיו האחרונות הוזמן להרצות במכינות קדם-צבאיות ובתיכונים על מורשת תש"ח.
אלישוב נפטר במיטתו בדירתו, על חלקת הקרקע שבה נולד לפני 95 שנה. יוחנן אלישוב יובא היום למנוחות בבית העלמין סגולה בפתח תקווה, העיר שבה נולד, חי ונפטר.