עם סגירת רשימות המועמדים השבוע אפשר לקבוע שבנימין נתניהו לא הצליח לסדר את מחנה הימין כדי שיגיע באופן המיטבי לבחירות. מהצד השני, במחנה השמאל, גדי איזנקוט נחל הצלחה גדולה יותר. זה לא נותן ניצחון ודאי, רק מעניק נקודת זינוק נוחה.
אצל איזנקוט כל המפלגות עוברות את אחוז החסימה. בחצר של נתניהו יש מפלגות בסיכון. אם לפני סגירת הרשימות עסק ראש הממשלה בניסיון להנדס את הגוש כך שעופר וינטר יתאחד עם בצלאל סמוטריץ' ויסגור לו את הפינה, הרי שאחרי שהמרוץ הנפרד של עמך ישראל הפך למעשה עשוי, היה על נתניהו להחליט כיצד לנהוג בווינטר ובמפלגתו כדי לנסות למזער נזקים.
המחשבה הראשונה הייתה להציע לו הסכם עודפים עם הליכוד. לראות איך יגיב. סמוטריץ' היה חותם עם איתמר בן גביר, יהדות התורה עם ש"ס, ואף מפלגה בגוש לא הייתה מאבדת את הקולות העודפים. אבל אחרי המחשבה הראשונה הגיעה השנייה, ולפיה יש לחסל את וינטר. לדרוך עליו ולוודא שלא יעבור את אחוז החסימה. אחרי שבכמה סקרים לא יעבור - ייאלץ לפרוש בעצמו כדי לא להתבזות.
עם המחשבה הזאת סגר נתניהו הסכם עודפים עם הציונות הדתית. הרי אי אפשר לחתום הסכם עם מי שאתה מתכוון לחסל. על הדרך תוקע נתניהו אצבע בעין גם לבן גביר, שנותר גם הוא בלי מפלגה לחתום איתה. אלא אם יסכים לחתום עם וינטר. עבור שני הצדדים מדובר בדילמה לא פשוטה.
מרגע שניתן האות, מסע החיסול יצא לדרך. יואב קיש, אלמוג כהן ואחרים כבר נשלחו באותו היום לחזית להעביר את המסר שווינטר פוגע בגוש. שהוא יזרוק אלפי קולות לפח. שהוא לא עובר, ואם יעבור - הוא עשוי לעשות מעשה נפתלי בנט יחד עם אביגדור ליברמן ולחבור לצד השני.
אחד השמות שפורסמו כמי שנמצא בכוורת של וינטר הוא שרון שלום. אחד האנשים הקרובים ביותר לליברמן. היה ראש המטה שלו כשווינטר מונה למזכיר הצבאי של ליברמן כשר הביטחון. הוא היה עם ליברמן במשרד החוץ, וגם קשור אליו, למרות שלא עבד ישירות אצלו, כשהיה שר האוצר בממשלה הקודמת. שיבוצו בצוות של וינטר הדליקה נורה אדומה זוהרת במיוחד אצל כמה מבכירי הליכוד.
וינטר היה צריך לקחת את זה בחשבון כשמיהר לרשום את מפלגתו כבר ביום הרישום הראשון כדי לחמוק מניסיונות שכנוע והפעלת לחצים. נתניהו לא ייתן לו לקחת קולות מתומכי הקואליציה. וינטר סבור שהוא עובר בזכות מנדטים רבים שחונים כעת בשמאל. זו הייתה האסטרטגיה אותה הציג מלכתחילה כהצדקה להקמת מפלגת ימין נוספת. שהוא המגנט של הימניים ("הימין הרך") שלא מוכנים בשום אופן להצביע לאף אחת ממפלגות הקואליציה הנוכחית.
אם הוא צודק, מדובר בבוחרים שלנתניהו אין כל השפעה עליהם. הוא יקרא להחרים את וינטר והם יצביעו לו בכוונה. השאלה הגדולה היא האם וינטר צודק, ואותו ימין רך וענוג באמת ממלא את המכסה הדרושה לצלוח את אחוז החסימה.
ואולי כל הימין הרך הזה הוא לא יותר מבלוף. הרבה רוח וצלצולים, אנשים בעלי מיקרופון או מקלדת, אבל בלי קהל כל כך גדול כפי שהם מנסים להציג. ימים יגידו. עבור וינטר יהיו אלה ימים מאתגרים במיוחד. ימים של להיות או לחדול. המכונה של נתניהו לא תרפה ממנו עד שתשיג את מבוקשה - ומדובר במכונת קמפיין משומנת ושבעת קרבות.
שדרוג מהיר
אחרי שהפור על איחוד בימין נפל, ועמך ישראל הגישה כבר ביום הרישום הראשון את רשימתה, נדמה היה שביום השני והאחרון כבר לא יהיו דרמות. אחרי שבועות של דיווחים ופרשנויות על כך שנתניהו מתקשה למצוא מועמדים ראויים לשריונים, שהליכוד כבר לא סחורה טרייה ומבוקשת, ושאנשים מסרבים לו בזה אחר זה, כולל ידיעות על כך שבלית ברירה נתניהו ישתמש בשריוניו הרבים לחזק את המועמדים הקיימים, לוותר עליהם ולשפר את מיקומם של השרים הנוכחיים - הגיע יום שלישי, היום האחרון להגשת הרשימות. ביום זה רשימת המשוריינים שוחררה לתקשורת בערך בקצב של אחד לשעה, והותירה לא מעט תדהמה בקרב מספידי הליכוד ומאחזי העיניים שנתניהו לא מצליח לאייש את המשבצות החסרות בשמות ראויים.
רשימת המשוריינים של נתניהו הבהירה היטב למה התעקש ראש הממשלה מלכתחילה על מספר כל כך גבוה של משוריינים. תוך שעות ספורות, ושבעה שמות חדשים, הצליח נתניהו לתת לליכוד מתיחת פנים שאפילו המפלגות החדשות נראות כמו סחורה ישנה ומשומשת לעומתה. יום קודם עוד התעסקו פעילי המפלגה בקללות של חיים כץ כלפי עו"ד חובב דמרי ובקרב בין גילה גמליאל ואתי עטיה. אבל יום למחרת כבר התהפכה התמונה לחלוטין.
לנתניהו היו הרבה מועמדים בקנה. בניגוד לשמועות ולפרשנויות לא היו הרבה שאמרו לו שהם לא מעוניינים. רוב השמות עליהם נאמר שמסרו לו תשובה שלילית - בכלל לא קיבלו הצעה. אבל נתניהו נהנה מהערפל הסמיך שהתפזר לכל עבר והצניע את הכוונות האמיתיות, ואת העובדה שמאחורי הקלעים הצליח לסגור את טליק גואילי, האמא האצילית של לוחם היס"מ רני הי"ד, מדליקת המשואה.
גואילי הצליחה לא להסתיר את דעותיה מצד אחד, כמי שחברה לפורום משפחות החטופים "תקווה" שהתנגד לעסקאות חטופים מופקרות שהוביל המטה השני - אבל נזהרה בכבודם של כולם, ולא אמרה מילה רעה על מטה החטופים, גם כשראשיו הידפקו על דלת ביתה והודיעו לה שבשל מחסור במשאבים המטה סוגר את שעריו למרות שגופת בנה, רני, גיבור עלומים, עוד שבויה בעזה.
כעשרה מועמדים חדשים שקשורים ישירות ל־7 באוקטובר שובצו במפלגות השונות, מימין ושמאל, שלושה מהם ברשימת הליכוד. לצד גואילי שובצו גם איציק בונצל ששכל את בנו עמית הי"ד במלחמה, ואלישע מדן, שנפצע אנושות ואיבד את שתי רגליו.
שלושה שאיבדו את היקר להם מכל, בטבח עצמו ובאירועים שהגיעו אחריו. לצירופם לליכוד משמעות ברורה: למרות מה שהיה, האיש הנכון להמשיך להנהיג הוא נתניהו. אם הוא כשל, זה כי כולם כשלו. ואם דורשים ועדת חקירה פוליטית נוחה לאנשי הביטחון ומוטה נגד הממשלה שימנה יצחק עמית - יהיו אלה שיעמדו כחומה בצורה ויביעו התנגדות מוחלטת לכך.
רצה הגורל והבשורה על הצטרפות השלושה נפלה על הפרסום בעיתון "הארץ" על כך שמנהיג איחוד האמירויות התריע בפני נתניהו על כוונות חמאס כשבוע וחצי לפני הטבח. הסיפור, למרות שהודהד ופומפם בכל כלי התקשורת המשרתים את האופוזיציה, שזה בעצם כמעט כולם, לא הפיל אפילו שערה משערות ראשו של נתניהו. עטיית השכפ"ץ הושלמה. אם אישים נאצלים אלה הולכים עם ביבי, מה יגידו פרשני הקיר.
כמה מגוחכות היו המתקפות על אלי גולדשמידט, לשעבר מבכירי מפלגת העבודה שחבר השבוע לליכוד - שהשמיע בעבר דברי ביקורת חריפים נגד הממשלה ונגד נתניהו. הרי כשהוצג על ידי ראש הממשלה באירוע הצגת המשוריינים, אמר נתניהו שגולדשמידט מייצג את ציבור "המתפכחים" הגדול ששינה את תפיסת עולמו בעקבות האירועים. אם היה תומך בנתניהו לכל אורך הדרך, גולדשמידט לא יכול היה להיכלל תחת הגדרת "מתפכח". הוא סתם היה ביביסט רגיל. כל הסיפור מאחורי צירופו לליכוד הוא העובדה שתקף את נתניהו בעבר, וכעת תומך בו.
הניסיון להציג את יו"ר סיעת העבודה לשעבר כאופורטוניסט ששינה את עמדתו בגלל תפקיד, הוא ניסיון נואל וכושל. גולדשמידט התחיל לבטא את עמדתו פחות או יותר בשנה האחרונה, בסרטונים ביתיים, ומתוך כנות אמיתית, ומבלי שיחלום אפילו בדמיונו הפרוע שהדבר הזה יוביל אותו חזרה לכנסת. כמה אוויל צריך להיות כדי לחשוב שמדובר במהלך מתוכנן, ושגולדשמידט ב־28 השנים האחרונות בהן הוא מחוץ למערכת הפוליטית, ישב כל היום, תכנן את הקאמבק, ורק המתין לשעת כושר לעשות זאת - שהפציעה לפתע אחרי כמעט שלושה עשורים. נו באמת.
נכס אלקטורלי
לנתניהו היה חשוב האיתות להמשך הרפורמה המשפטית, וגם פה הפגיז בשם מליגת העל בתחום: עו"ד דוד פטר. עורך הדין השנון, שהביס בשנה שעברה את היועצת המשפטית לממשלה בבג"ץ, ושהופעתו כשייצג את הממשלה זכתה למאות אלפי כניסות ברשתות.
פטר נראה בדיון, שהועבר בשידור חי, עושה קציצות מיצחק עמית ודפנה ברק־ארז, מציג אותם כפוליטיקאים קטנים וגרועים במיוחד, עת התעקש לנהל איתם דיון משפטי ענייני מבלי שיזוזו ימינה ושמאלה לשאלות פוליטיות, ערכיות, מה ראוי ומה לא.
"מה לשאלה האם מינוי תחרותי לנציב שירות המדינה הוא ראוי או לא ראוי - לאולם ג' בבית המשפט?", הטיח בהם. "אני אשמח מאוד לדון על כך - במסדרון, בבית קפה, אבל לא פה בבית המשפט, המקום שבו השאלה היחידה שצריכה להישאל היא רק אחת - מה הדין", סנט בהם בתוקף אבל מלא בחן. עמית וברק־ארז ניסו להקשות, לשאול, למחות, כאחרוני הפוליטיקאים מעירי ההערות בוועדות הכנסת. אבל נבלמו פעם אחר פעם על ידי טיעוניו של פטר. בסוף הם גם הפסידו. חברי ההרכב תמכו בפטר והעניקו סטירה מצלצלת לשניים.
יעקב ברדוגו הוא קטגוריה בפני עצמו. מתנגדי נתניהו לעולם לא יבינו איזה אס חזק שלף ראש הממשלה כשהציג אותו כחלק ממשורייניו. מבחינתם ברדוגו הוא ביביסט על סטרואידים. בורג מרכזי במכונת הרעל. עסקן ליכודי במעטה פרשן בכיר.
הם לא יבינו כמה ברדוגו הוא נכס אלקטורלי, בדיוק כמו שהם דופקים את הראש בקיר כבר עשרות שנים בשאלה מי לכל הרוחות מצביע לנתניהו. אבל כמו שהם טועים בהבנת הציבור, שמעדיף את נתניהו על פני כל מועמד אחר במערכת הפוליטית, ומשאיר אותו בשלטון כבר עשרות שנים, כך הם טועים בעניין של ברדוגו.
לליכוד יש בעיה מובנית. אחוז התמיכה גבוה, ושיעור ההשתתפות בבחירות נמוך. נתניהו זקוק לסיוע להנעה ושינוע תומכיו והעלאת שיעור ההצבעה שבאזור ה־60% לאזור ה־70%. פה טמון הניצחון. אגב, בצד השני מבינים זאת היטב. לא סתם משקיע איזנקוט 80% מזמנו במעוזי הליכוד, הפריפריה, בצפון ובדרום, בקריית שמונה, מטולה, אופקים ודימונה. אם לא יתמכו בו, לפחות שיישארו בבית. אלה מצטרפים לקמפיינים ענקיים לדיכוי הצבעה במחוזות הימין, עם תקציבי עתק ומסרים מתוחכמים מהנדסי תודעה.
מול כל אלה יעמוד ברדוגו. האיש שלא סופר אף אחד מהם, שיבוא לאותם מקומות ויקרא לכולם לצאת מהבתים. בשם המסורתיות, המזרחיות, המלחמה בפקידים. והם יקשיבו לו, ולא לאיזנקוט. שנים הם מקשיבים לו, מקבלים ממנו השראה, ועכשיו היא תתורגם לקלפי. זו לפחות הכוונה, ועם פוטנציאל הצלחה לא מבוטל.
אגב, מעבר של עיתונאים לפוליטיקה תמיד היה. משני הצדדים. רשימה חלקית: יאיר לפיד, שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ, ינון מגל, אורי אורבך, מרב מיכאלי, בועז ביסמוט, ועוד. לנתניהו היו סך הכל שמונה שריונים. כל היתר נבחרו בפריימריז. אצל איזנקוט כל הרשימה משוריינת, אין בחירות, אפילו לא ועדה מסדרת. ועדיין הצליח ראש הממשלה להאפיל על הרשימה האנמית והחיוורת של איזנקוט. בוודאי על זו של בנט ולפיד, שצריך מיקרוסקופ למצוא בה שביב אטרקטיבי כלשהו.
דרמה חרדית
יהדות התורה הייתה אחת המפלגות האחרונות שהגישו את רשימת המועמדים מטעמה לוועדת הבחירות המרכזית. בעוד שהפוקוס היה בעיקר על המפלגות הגדולות והגושים, קל היה לפספס את הדרמה העצומה שהתחוללה במפלגה החרדית האשכנזית שעברה תמורות משמעותיות - אולי המשמעותיות ביותר בתולדותיה, וכל זה בתוך שבוע אחד.
זה התחיל בהדחתם המפתיעה של יו"ר דגל התורה משה גפני וח"כ אורי מקלב; נמשך בהזזתו של ישראל אייכלר על ידי האדמו"ר מבעלז והחלפתו במועמד אחר מטעם החסידות; ונגמר בהקמת מפלגה חדשה, שלישית, בנוסף לדגל התורה ואגודת ישראל, שתכלול את נציגי בעלז ושלמי אמונים (מאיר פרוש).
אלא שהתמורות האמיתיות לא נמצאות בסיפורים הפרסונליים, אלא בתוצאות הסכם הבוררות שהתקיים אגב אורחא בין חסידות ויז'ניץ ובעלז על המיקומים ברשימה. על פי תוצאות הבוררות, צריכה חסידות ויז'ניץ לעבור לראשונה למקום השמיני ברשימה, בעוד שבעלז תתקדם למקום השישי. סוג של הצרחה אחרי שנים בהן זה היה הפוך.
המקום השמיני הוא ספק ריאלי. כיום יש ליהדות התורה 7 מנדטים, ולמרות שעל פי הדמוגרפיה הטבעית המפלגה אמורה אחרי 4 שנים לגדול במנדט, כוחות עצומים פועלים להותיר אותה על 7 - ארגוני שמאל שפועלים לסכסך את החברה החרדית בינה לבין עצמה, מערכת המשפט שחוללת כאוס עם מעצרים ואכיפה הזורעים ייאוש בציבור, וגם 4 מפלגות חרדיות חדשות שינסו לנגוס בקיימות.
אם אכן תסיים יהדות התורה עם 7 מנדטים, נציג ויז'ניץ יהיה בחוץ. המשמעות המיידית היא שיצחק גולדקנופף ומוטי בבצ'יק המייצגים את האדמו"ר מגור, יישארו עם גולדקנופף כנציג אחד בלבד בסיעה. אומנם ראש המפלגה, אבל ללא חייל אחד לצידו. אופוזיציה בתוך סיעתו־שלו.
גולדקנופף ובבצ'יק מגיעים לבחירות האלה תאבי נקם בנתניהו. הם לא מסתירים את רצונם להתחבר לגורמים מהאופוזיציה, בעיקר איזנקוט. לא רק כי חוק הגיוס לא עבר. הם הרי בכלל התנגדו לו כבר בשלב מוקדם. אלא כי נתניהו הצליח לפרק את מועצת גדולי התורה ולשבור את ההגמוניה של האדמו"ר שלהם.
חסידות גור היא אולי הגדולה בישראל, אבל כבר לא המשפיעה. דגל התורה הליטאית לא סופרת אותם, וגם לא שלמי אמונים שכבר מזמן התנתקה מהם והקימו עיתון מתחרה, וכעת גם מפלגה משלה. היחיד שהלך איתם, נציג האדמו"ר מוויז'ניץ, נדחק לירכתיים. זה שינוי מאזן בתוך הסיעה החרדית, שלא רק השתנתה פרסונלית, אלא גם פוליטית, ועם השלכות רוחב שיכולות להשפיע על המערכת הפוליטית כולה.