כלפי חוץ הכול מושלם: אין מתקפות, יש תיאומים ואפילו קבוצת וואטסאפ משותפת. אבל מתחת לפני השטח ליברמן חושש מגולן, ובין לפיד לאיזנקוט יושבים משקעים עוד מלחיצת היד של 2022. עכשיו מתחיל הקרב האמיתי: לא רק מי ינצח בבחירות אלא מי ינצח בתוך הגוש המנצח ויוכל לדרוש את ראשות הממשלה.
גוש השינוי מסודר. הכי מסודר שהוא יכול להיות. טרופר בפנים, ארבע מפלגות - מספר זוגי שמאפשר לסגור הסכמי עודפים בלי להשאיר קולות על הרצפה, וכל המאמצים להוריד את גנץ מהמסלול כבר נעשו, כולל הצעות לתפקידים.
כלפי חוץ הם מצליחים לייצר תמונה כמעט אידילית של אחדות. אפילו יאיר גולן כבר שלושה שבועות שותק, או לפחות משתדל לא להניח מטעני צד שמאל בדרכם של חבריו מהימין־מרכז. אין מתקפות פומביות, אין השמצות הדדיות, כולם משדרים יחסים טובים וכבוד הדדי. אפילו קבוצת וואטסאפ משותפת לראשי המטות כבר יש, לצורך תיאומים במקרי הצורך.
אבל מאחורי הקלעים התמונה קצת אחרת. אביגדור ליברמן ויאיר גולן אמנם נפגשו, אבל ליברמן נשאר חשדן. הוא הבהיר לגולן שלא יעשה לו "פיגועים" שיקשו עליו מול הבייס הימני. באופן כללי, ליברמן לא מתלהב במיוחד מהשותפות הזאת שנכפתה עליו, ועדיין בורח ככל האפשר מתמונות משותפות.
אבל הסיפור הגדול באמת נמצא במקום אחר: יאיר לפיד וגדי איזנקוט. גם שם, כלפי חוץ, יש כבוד, איפוק והימנעות מביקורת קשה. כולם מבינים שמריבות בתוך הגוש מבריחות מצביעים. אלא שמאחורי הקלעים לפיד ואיזנקוט סוחבים לא מעט בבטן זה על זה.
הסיפור ביניהם מתחיל עוד ב-2022. אז התנהל משא ומתן רציני בין השניים, ואיזנקוט היה קרוב להצטרף ליש עתיד. דובר על המקום השני ברשימה ועל מקומות 7 ו-25 לאנשים מטעמו. השניים אפילו לחצו ידיים. אלא שברגע האחרון איזנקוט בחר ללכת עם בני גנץ.
איזנקוט עצמו הסביר לאחר מכן שההצעה של לפיד הייתה נדיבה יותר, אבל שהוא העריך שלגנץ יש סיכוי טוב יותר להקים ממשלה ולכן בחר ללכת איתו והתייצב במקום השלישי אחרי גדעון סער.
לפיד הוא פוליטיקאי שמייחס משמעות גדולה למילה, לחברות ולאמון. ראינו את זה גם בדרך שבה הצליח להחזיק את אנשיו כשהמציאות הפוליטית חייבה אותם לבלוע החלטות קשות בלי מרידות ובלי תרגילים. את הסיפור עם איזנקוט, ובעיקר את לחיצת היד שלא התממשה בסופו של דבר להסכם פוליטי, הוא לא שכח.
מעבר למשקעי העבר, יש גם את ההווה. בשבוע האחרון צץ לפתע גל של דיווחים, מאמרים ובעיקר פרשנויות שקוראות ליאיר לפיד לפרוש. מאמר ב"הארץ", פטפוט של בן כספית בעניין, ועוד פרשנים ומובילי דעת קהל שהעלו את אותה אפשרות. האם זה מקרי? האם כולם התעוררו באותו שבוע עם אותה מחשבה? או שמישהו במערכת הפוליטית דואג שהרעיון הזה יסתובב בחוץ?
ביש עתיד, לפחות, יש מי שחושד שלא מדובר בצירוף מקרים. האצבע המאשימה מופנית לכיוון איזנקוט וסביבתו. וזה כבר לא סיפור על משקעי עבר, על כבוד או על אגו. זה סיפור פוליטי הרבה יותר משמעותי.
אחרי סגירת הרשימות, ובזמן שנותר עד הבחירות, עיקר המאמץ של המפלגות יופנה כמובן להעברת מצביעים בין שני הגושים. אבל מתחת לפני השטח יתנהל קרב נוסף, חריף לא פחות: שתיית קולות בתוך הגושים עצמם. איזנקוט ינסה לקחת מצביעים מבנט ומלפיד. בנט ולפיד ינסו לקחת אותם בחזרה מאיזנקוט.
לפי בדיקות וסקרים שונים, חלק משמעותי מאוד ממצביעי יש עתיד בעבר עברו כעת לאיזנקוט — בחלק מהבדיקות מדובר בלפחות 40 אחוזים. לפיד לא מתכוון לוותר עליהם. מבחינתו, אלה לא מצביעים אבודים אלא קולות שצריך להחזיר הביתה.
וזה חשוב הרבה מעבר לשאלת מספר המנדטים של יש עתיד. כי במידה וגוש השינוי ינצח, השאלה הגדולה של היום שאחרי תהיה מי בתוכו יוכל לדרוש את ראשות הממשלה.
יש הבדל דרמטי בין תוצאה שבה איזנקוט מגיע עם 24 מנדטים ובנט ולפיד עם 15 כל אחד, לבין תוצאה שבה איזנקוט מקבל 20 ובנט ולפיד מתקרבים אליו עם 18. בתרחיש הראשון, איזנקוט הוא כמעט בעל הבית. בשני, הכול פתוח. פתאום אפשר לדבר על רוטציה. פתאום בנט וליברמן יכולים להניח על השולחן טיעון אחר: לנו יש ניסיון כראש ממשלה וכשרים בכירים, יחד אנחנו מחזיקים הרבה יותר מנדטים, אנחנו נוביל את הממשלה — ואיזנקוט יקבל את תיק הביטחון. ואלה רק שניים מתוך אינספור תרחישים אפשריים.
לכן הקרב בתוך גוש השינוי רק מתחיל. מבחוץ הם יחמיאו זה לזה ויקפידו לא לשבור את הכלים. בפנים הם יילחמו על כל מנדט, משום שכל מנדט שעובר מלפיד לאיזנקוט, מאיזנקוט לבנט או מבנט ללפיד לא משנה בהכרח את גודל הגוש אבל הוא יכול לשנות לחלוטין את מאזן הכוחות בתוכו. ובבחירות האלה, ייתכן שהשאלה הדרמטית לא תהיה רק איזה גוש ניצח. אלא מי ניצח בתוך הגוש שניצח. כי גם אם גוש השינוי יקבל את הרוב - הקרב על ראשות הממשלה ממש, אבל ממש, לא יהיה סגור. את התשובה בכל מקרה נדע ב 28.10.