עשרים וחמש שנים אחרי שמטוסי אל-קאעידה התרסקו במגדלי התאומים והפכו את ניו יורק לסמל העולמי של המלחמה בטרור האיסלאמיסטי, מי שיעמוד היום (שישי) כראש העיר בטקסי הזיכרון יהיה זוהרן ממדאני, המוסלמי הראשון שנבחר לראשות ניו יורק.
קשה לחשוב על תמונה שממחישה יותר את השינוי שעברה העיר מאשר נצחונו של ממדאני. מחד, יהיה פשטני ושטחי מדי לתאר אותה כניצחון של האיסלאמיזם או כהשלמה עם הטרור של 11 בספטמבר. בסוף, בפומבי, ממדאני לא הצדיק את הפיגועים. השבוע הוא כינה אותם במפורש "מעשה טרור מחריד" ואת 11 בספטמבר "היום האפל ביותר בתולדות העיר". הוא הכריז על 11 בספטמבר כיום זיכרון עירוני קבוע, ודיבר על "האלפים שנלקחו מאיתנו באותו יום".
ובכל זאת בל נתמם, בין ניו יורק של 2001 לניו יורק של 2026 השתנה משהו עמוק בגבולות השיח הפוליטי. ממדאני הוא בהחלט הביטוי המובהק ביותר לכך. עוד לפני שהפך לראש העיר, האופן שבו ציין את 11 בספטמבר משך ביקורת: ב-2023, ביום השנה ה-22 לפיגועים, כתב: "כמעט 3,000 ניו יורקרים מתו ב-11 בספטמבר; 22 שנה לאחר מכן, המוות לא נפסק". הוא כתב כי העיר מתאבלת גם על "מאות האלפים שמתו במלחמות שבאו לאחר מכן" ועל "המיליונים הלא ידועים שנפצעו ונעקרו".
מה הוא רצה להגיד בכך? ובכן היה זה ניסיון להנציח גם את המחיר ששילמו אחרים במלחמות שניהלה ארצות הברית לאחר הפיגועים. עבור חלק ממשפחות הנרצחים ומבקריו, הניסוח צורם: אל-קאעידה אינה מוזכרת, גם לא המילה "נרצחו", והפיגוע והמלחמות שבאו בעקבותיו נכנסים כמעט לאותה מסגרת מוסרית.
אותו ויכוח מופיע בעוצמה גדולה אף יותר ביחס לישראל
ממדאני כידוע, הוא תומך ותיק בתנועת החרם BDS. "התמיכה שלי ב-BDS עולה בקנה אחד עם ליבת הפוליטיקה שלי, שהיא אי-אלימות", הסביר במהלך הקמפיין לראשות העיר, והגדיר את החרם כלי לגיטימי להשגת ציות למשפט הבינלאומי. כשנשאל אם ישראל זכאית להתקיים כמדינה יהודית, השיב כי הוא מאמין שישראל זכאית להתקיים "כמדינה עם זכויות שוות", והוסיף במקום אחר שאינו חש בנוח לתמוך במדינה שבה קיימת, לדבריו, "היררכיה של אזרחות על בסיס דת".
הוא האשים את ישראל בביצוע "רצח עם" בעזה, דיבר על "כיבוש" ו"אפרטהייד", והבטיח במהלך הקמפיין לפעול למעצר ראש הממשלה בנימין נתניהו אם יגיע לניו יורק בעקבות צו בית הדין הפלילי הבינלאומי. אבל אולי המחלוקת שהמחישה יותר מכל את שינוי גבולות השיח הייתה סביב הקריאה "הפכו את האינתיפאדה לגלובלית".
במשך חודשים סירב ממדאני לגנות את הביטוי. כשנשאל עליו אמר כי מה שהוא שומע אצל רבים המשתמשים בו הוא "רצון נואש לשוויון ולזכויות שוות ולמאבק למען זכויות האדם הפלסטיניות". הוא אף ציין כי המילה הערבית "אינתיפאדה" פירושה מאבק, והשתמש כדוגמה בתרגום הערבי של מרד גטו ורשה.
ליהודים רבים בניו יורק, לעומת זאת, המילה אינתיפאדה אינה מושג אקדמי. היא מזוהה עם אוטובוסים ומסעדות שהתפוצצו ועם מאות ישראלים שנרצחו. ממדאני שינה בהמשך את הטון ואמר שיניא אנשים מלהשתמש בביטוי לאחר ששמע מיהודים על האופן שבו הוא נתפס אצלם.
היועץ המשפטי של ממדאני - ייצג איש אל-קאעידה
אותו מתח הופיע גם ביחסיו של ממדאני עם חסן פייקר, אחד מכוכבי הסטרימינג הגדולים של השמאל האמריקני. ב-2019 אמר פייקר בשידור: "לאמריקה הגיע 11 בספטמבר". הוא הסביר מאוחר יותר שדיבר על "תגובת נגד טבעית" למדיניות החוץ האמריקנית, והבהיר שאינו חושב שהקורבנות היו ראויים להירצח.
ממדאני בחר במהלך הקמפיין לבלות עם פייקר יותר משלוש שעות בשידור ברחובות אסטוריה, קווינס. כשהנושא הוטח בו בעימות הבחירות, הוא לא אימץ את הדברים ולא ניסה להצדיק אותם. להפך. "אני מוצא שהדברים שחסן אמר על 11 בספטמבר פסולים ומעוררי סלידה", אמר. אבל הוא גם סירב לקבל את הטענה שעצם הופעתו עם פיקר מחייבת אותו לנתק ממנו קשר, וטען שפוליטיקאים צריכים לדבר גם עם קהלים ואנשי תקשורת שאינם מסכימים איתם בכל דבר.
גם השבוע נוצרה סערה סמלית במיוחד. לאחר שממדאני חתם על הצווים העירוניים לציון 11 בספטמבר, הוא מסר את העט ששימש לחתימה ליועץ המשפטי הראשי שלו, רמזי קאסם. קאסם, עורך דין ופרופסור למשפטים, ייצג בעבר עצירים בגואנטנמו ובהם אחמד אל-דרבי, איש אל-קאעידה שהודה במעורבות בפיגוע נגד מכלית צרפתית ב-2002 והיה קשור בקשרי משפחה לאחד מחוטפי 11 בספטמבר.
בעיני חלק ממשפחות 11 בספטמבר, הבחירה למסור דווקא לקאסם את העט בטקס כזה הפכה לסמל. יותר מ-100 אלף בני אדם חתמו על עצומה הקוראת לממדאני שלא להגיע לטקס בגראונד זירו. הוא הודיע שיגיע. ובתוך כל זה התרחשה בשנים האחרונות תופעה נוספת. בנובמבר 2023, שבועות אחרי 7 באוקטובר, הפך "מכתב לאמריקה" של אוסאמה בן לאדן לוויראלי בטיקטוק.
צעירים תיעדו את עצמם קוראים את הטקסט, שבו בן לאדן מציג בין היתר את התמיכה האמריקנית בישראל כאחת מהצדקותיו למלחמה בארצות הברית, ואחדים מהם אמרו לאחר הקריאה כי התפיסה שלהם לגבי 11 בספטמבר השתנתה. היו גם מי שאמרו בפשטות: "בן לאדן צדק".
למרות הבחירה בממדאני - בארה"ב לא שכחו את ה-11 בספטמבר
זו לא הייתה עמדת רוב, אבל עצם האפשרות ששני עשורים אחרי הפיגועים ניתן היה למצוא ברשת האמריקנית צעירים שמגלים מחדש את בן לאדן דרך הפריזמה של המלחמה בעזה המחישה את המרחק שנוצר בין הדור שחווה את המגדלים נופלים לבין דור שלמד עליהם בספרי הלימוד ובטלפון.
כיום כעשירית מהמבוגרים בארצות הברית כלל לא היו בחיים ב-11 בספטמבר 2001. רוב בני ה-18 עד 24 אומרים שלמדו לראשונה על הפיגועים בבית הספר. ובמקביל, הפרדוקס הוא שאמריקה לא הפכה דווקא לסובלנית יותר כלפי האסלאם: בסקר חדש של מכון "פיו", 51% מהאמריקנים אמרו שהאסלאם מעודד אלימות יותר מדתות אחרות, לעומת 25% בלבד ב-2002. הפער בין רפובליקנים לדמוקרטים עצום.
לכן הבחירה בממדאני אינה הוכחה שאמריקה שכחה את 11 בספטמבר, ובוודאי לא שאימצה את האידיאולוגיה של מי שביצעו אותו. היא מספרת סיפור מורכב יותר. מוסלמי יכול היום לעמוד בראש העיר שנפגעה יותר מכל מהטרור של אל-קאעידה הישג שאחרי 2001 היה קשה לדמיין.
ובאותה עת, פוליטיקאי שתומך ב-BDS, מתאר את ישראל במונחים של אפרטהייד ורצח עם, ומבקש לשנות מן היסוד את השיח האמריקני על הפלסטינים, יכול לזכות ברוב בעיר עם הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל תוך שיהודים רבים וישראלים מצביעים לו.
עשרים וחמש שנה אחרי, ניו יורק עדיין אומרת "לעולם לא נשכח". אבל השאלה מה בדיוק היא זוכרת, איזה לקח היא מפיקה מהזיכרון הזה, ואת מי היא מאשימה במה שבא אחריו - כבר הרבה פחות מוסכמת.