בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום: עשור למותו של אחרון הנפילים

לפני כמעט עשר שנים (תאריך הפטירה הלועזי הוא ה-28 בספטמבר) נפרדה מדינת ישראל משמעון פרס בן ה-93, פוליטיקאי שנוי במחלוקת ונשיא אהוב, משכמו ומעלה - ואחד מאחרוני הנפילים בחיים הציבוריים בישראל.

מה נזכור מפרס? האם את היותו איש העולם הגדול, לא רק בהווייתו אלא גם בהשקפתו, או אולי להפך - את הפוליטיקאי שכשל פעם אחר פעם בתחרות על ההנהגה, העומד מול חברי מפלגתו וזועק-שואל מדם ליבו: "אני לוזר?!" (ונענה ב"כן" רבתי)...

פרס היטיב לזהות מגמות, גם אם לא ידע תמיד להתנהל מולן. כך למשל הוא היה מהפוליטיקאים הראשונים במחנה מה שמכונה היום "שמאל", שהיטיב לזהות את הסחף ימינה בדעת הקהל.

מדהים להיזכר, אבל מי שנצרב בזיכרון כאדריכל אוסלו, הוא גם אבי ההתנחלות בשטחי יהודה ושומרון, עת חישק מימין את ממשלת רבין הראשונה, אף יותר משחישקה אותה המפד"ל, אימה-הורתה של "הציונות הדתית".

בעיני רבים נחשב פרס גם לאבי הפוליטיקה השלילית, עם ספינים שחלק מהם מיועדים לא רק לרומם את עצמו אלא גם להכפיש את יריביו (אם כי בהשוואה למכונת הרעל של ימינו אנו, נראים התרגילים המלוכלכים שלו כמעט כנאיביים...).

אלא שעם עשור להסתלקותו מחיינו של האיש שנדמה כי נכח בהם תמיד, אפשר להתגעגע. לא רק בבחינת "אחרי מות קדושים אמור", אלא מפני ששמעון פרס בולט בהיעדרו אולי יותר משבלט בחייו.

מקובל לזהות את שמעון פרס בעיקר עם נושא השלום, אבל להיות איש חזון במזרח התיכון הישן פירושו גם לחיות על החרב, אפילו בזמן שבה אתה מדבר שלום.

פרס, אחד האנשים שאחראים יותר מכל אחד אחר למה שעל פי פרסומים זרים מיוצר ב"מפעל הטקסטיל" בדימונה, הבין בחוש של יהודי-גלותי שהסכנה האמיתית למדינת ישראל אינה הערבים - שכן את אלה אפשר לשדל להפסקות אש ארוכות והסכמים מדיניים, או לחילופין - לנצח גם עם טנקים ומטוסים.

איפה הסכנה? בהפניית עורף של מדינות המערב לציונות. ברוח החזון הזה אפשר רק לקוות שאי שם בים התיכון ובאוקיאנוס האטלנטי משייטות צוללות גרעיניות של חיל הים, ומאיימות לאו דווקא על טהרן - שמא יחליט מישהו מערבה מכאן, לנטוש את מדינת היהודים לגורלה.

רק שפרס הבין שאין די בשריר הזה כדי להבטיח את ביטחון ישראל, לכן במישור הדיפלומטי הוא פעל ללא ליאות כדי שישראל תצטייר כמדינה שוחרת שלום.

אותה דואליות שאפיינה את תפיסת העולם שלו כמעט בכל נושא (ושספי ריבלין הפליא ללעוג לה במערכוני ה"כן ולא", בתעמולת הבחירות המוצלחת של הליכוד), נראית עתה, במבט לאחור, כאבני השפה שתחמו את שביל הזהב הציוני, זאת שמדינת ישראל סטתה ממנו לעבר נתיב דתי, גזעני, שמרני וחשוך.

בנימין נתניהו, האיש שהצליח להביס את פרס כנגד כל הסיכויים בבחירות 1996 (תכף נדרש קצת לניצחון ההוא) אחרי קמפיין נגטיבי מבית היוצר של ארתור פינקלשטיין: "פרס יחלק את ירושלים", אוהב לטעון שהוא "ליגה אחרת", בבחינת מדינאי-על ש"מתקשרים אליו מכל העולם"...

איפה הוא לעומת פרס, שאליו התקשרו באמת מכל העולם - ולא רק מדרום סודן, מיקרונזיה או מלשכתו של נשיא ארגנטינאי לא אפוי מספיק. דיפלומט שלא היה צריך ללעוג לאנגלית המסורבלת של יריבו כדי לפאר את עצמו...

יום השנה העשירי לפטירתו של פרס, הוא גם הזדמנות טובה להביט במה שאין להגדיר אלא כטמטומו הטהרני של השמאל הישראלי.

ההפסד המפתיע של פרס לנתניהו בבחירות שנערכו לאחר רצח רבין, הושג לא רק בזכות הרעל שנרקח על פי עצת פינקלשטיין, אלא בעיקר בגלל כמה טהרנים בשולי המחנה שהחליטו לא לבחור בפרס בגלל פרשת קאנא, בה נהרגו כ-100 אזרחים לבנונים מפגז תועה של צה"ל בכפר בדרום לבנון (במהלך מבצע "ענבי זעם" שהוביל פרס כראש ממשלה זמני).

מה היה קורה לו היו אותן בחירות מסתיימות אחרת? אפשר רק לנחש. בכל מקרה, גם אם לא משחקים ב"נדמה לי", חובה לזכור שההפסד ההוא של פרס הוא שהכניס לחיינו, באדיבות השמאל הקיצוני, את בנימין נתניהו - קחו את המידע הזה להיכן שאתם רוצים.

הניצחון של נתניהו בבחירות ההן, הדגיש גם את שימור כוחה של הצבעת המחאה של מחנה הימין נגד פרס, כמייצג של "המערך" השנוא, גלגולה של מפא"י המדכאת, שאותה למדנו להכיר 15 שנים קודם לכן, בבחירות 1981.

הבחירות ההן, שקיבעו את שלטון הליכוד כיותר מאפיזודה חולפת, היו שיא בביטוי הקרע העדתי, שלמרבה הצער מפרנס את השיח הפוליטי בישראל עד עצם היום הזה. באופן פרדוקסלי, הפעם זה קורה דווקא כשבראש מחנה השינוי עומד גנרל בדימוס ממוצא מרוקאי.

יהיה זה עוול להקטין את פרס ולצמצם את מורשתו לזירה הפוליטית-מקומית, שבה היטיב לבחוש ברמה המפלגתית וכשל כישרון חרוץ ברמה הלאומית. כי אם מייצג פרס דבר מה שחסר כל כך היום, הוא את החזון שאבד למדינת היהודים.

הגעגוע לשמעון פרס לפיכך, אינו געגוע לאיש, אלא למנהיגות שמנסה לראות מעבר לקרב הפוליטי הקרוב, מעבר להישרדות. אחד שיידע להרחיק לראות מעבר למהדורת החדשות הקרובה או לפייט היומי בזירת הדיגיטל.

בעוד שההנהגה הנוכחית (ולמרבה הצער גם רבים מהמתיימרים להחליפה) אינה מבטיחה לנו דבר מלבד חיים על החרב לנצח-נצחים ומורשת של עקידת יצחק ולא של חזון אחרית הימים, מגיע לנו מנהיג שמבלי להזניח את ההווה, יאמר לנו גם היכן הוא רוצה שישראל תהיה בעוד 20 שנה, בעוד 50 שנה, בעוד 100 שנה.

למה? כדי שנוריש לילדינו ונכדינו לא רק דירה, אלא גם תקווה למדינה שראוי לא רק למות למענה, אלא גם לחיות בה: מדינה חילונית, ליברלית ושוחרת פני עתיד, כפי שהיטיב לחלום אותה שמעון פרס.