פתאום אף אחד לא היה על אלטלנה: הכישלון המוחלט של נתניהו

עת הקים מנחם בגין את ממשלתו הראשונה, אחרי המהפך של 1977, התדפקו על דלתו רבים שחיפשו ג'ובים בטענה שתמיד תמכו ברוויזיוניסטים, האצ"ל, חירות - וכל גלגולי הימין הישראלי בטרם היה לליכוד. הלך הרוח הזה זכה לאמרה הצינית: "פתאום כולם היו על אלטלנה".

כמעט 50 שנים חלפו מאז המהפך ההוא, שהפך את הליכוד למפלגת שלטון (עם מעט מאוד הפסקות במהלכן) ועד שנתניהו הצליח, במו ידיו, להפוך את המפלגה למותג הכי לא אטרקטיבי בפוליטיקה הישראלית.

אם להתייחס לתוצאות הסקרים, שמנבאים לליכוד כ-20 מנדטים, הרי שאפשר להיזכר לא רק במנחם בגין, אלא גם במוטל'ה שפיגלר, שטבע בשעתו את האמרה על מכבי נתניה בימי הזוהר שלה: "נתניה ועוד 15" (אז שיחקו 16 קבוצות בליגה הבכירה). מנתניה ועוד 15 לנתניהו ועוד 19, ברשימת הליכוד לכנסת.

אחת הטענות השחוקות והמוטעות עד מאוד, שנשמעות בכל פעם שעולה הנושא לדיון הוא שהרכב הרשימה אינו חשוב עד כדי כך, שכן ממילא המעבר בין הגושים הוא מינורי. זאת ואף זאת: ממילא מצביעים רוב הבוחרים בגלל העומד בראש: איזנקוט, נתניהו, בנט, ליברמן או גולן.

הנה לנו הוכחה שאמירה יכולה להיות נכונה בעיקרה ועדיין מטעה, כי גם אם מקבלים את הנחות היסוד האלה, הרשימה היא שצובעת את המועמד בגוון שהוא רלוונטי מאוד למתלבטים.

רוצה לומר: נתניהו עם רוביק דנילוביץ' ראש עיריית באר שבע והאלוף במיל' צ'יקו תמיר (שלא לומר גבי אשכנזי) - אם להתייחס לכמה מהשמות הבולטים שניסה נתניהו לשריין ברשימת הליכוד, הוא דבר אחד, בעוד שנתניהו עם דוד פטר ויעקב ברדוגו - הוא כבר דבר אחר לגמרי.

כלומר, הכישלון של נתניהו בעיצוב הרשימה הוא מהדהד. מראש הנכס היחיד של הליכוד היה הכריזמה שעוד נותרה לו, אבל זו הייתה גם המגרעת העיקרית: כשמסביבך נוף צחיח כל כך, אתה נשאר רק עם הגרעין הקשה (כאמור כרגע לפי מרבית הסקרים שאינם מטעם, כ- 20-21 מנדטים) שעדיין מוקיר את אותה כריזמה.

נתניהו אולי בטוח שהוא מתת האל לאנושות בכלל ולעם ישראל בפרט, אבל אפילו הוא אינו אגוצנטרי עד כדי כך שיתעלם מסקרי האמת המדאיגים מבחינתו, שנערמים על שולחנו.

אז נתניהו הביא לליכוד שחקנים לא מספיק אטרקטיביים, אבל זה לבדו אינו הסיפור. מה כן? הסירוב של מועמדים בכירים לקחת חלק בפארסה הזאת.

הנה לדוגמה ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', שזוכה לפופולריות לא רק בעירו ומשלב ניסיון רב שנים בעשייה ציבורית לצד אפיל של מי שלמרות ניסיונו נתפס עדיין כצעיר ורענן.

על פי הידוע קיבל דנילוביץ' מנתניהו הצעה שלא יוכל לסרב לה - כזאת שמשמעותה היא סלילת דרך להנהגה פוטנציאלית של הליכוד ביום שאחרי נתניהו. קיבל - ובכל זאת סרב.

דנילוביץ' הוא ממש לא היחיד, כי עם כל הכבוד לטלי גואילי, אלישע מדן, יעקב ברדוגו ודוד פטר (אם להתייחס לארבעת השריונים למקומות ריאליים, על פי הסקרים) - לא אלה השמות שבהם חפץ נתניהו להתהדר, שכן לא רק שספק אם יקנו לו עוד מצביע אחד, הם גם אינם צובעים את המפלגה בגוונים החדשים שאותם קיווה להציג.

למה? כי גם תומכים נאמנים של הליכוד וביניהם אפילו כאלה שיבחרו בנתניהו שוב, מודים שהממשלה הנוכחית הייתה ממשלה לא מתפקדת, והנה בעוד איזנקוט מציג תכנית שיקום מפורטת ובנט חושף נבחרת של אנשים בעלי רקורד של עשייה, הרשימה של נתניהו לא תגרום לאיש לצאת במיוחד מהבית - וזה החשש הכי גדול שלו.

כולם מדברים על כך שסקרים דרכם להטעות, ש"סקר הסקרים" הוא בקלפיות ועוד כהנה וכהנה קלישאות חבוטות, אלא מה? שהסקר, לרוב טלפוני, מייצג את כוונות הבוחר. ביום הבחירות עצמו עשוי (או עלול, מבחינת נתניהו) הבוחר שנסקר להישאר בבית או ללכת לים, במקום לעמוד בתור המשתרך מחוץ לקלפי.

מחנה השינוי מביא עמו הפעם רוח שיא שהתעוררה בימי המחאה נגד ההפיכה המשפטית והתעצמה נוכח 7 באוקטובר וכל מה שאירע בעקבותיו.

נתניהו קיווה להמריץ את בוחריו אל הקלפיות, בין היתר, בזכות רשימה שיש בה גם הבטחה ולא רק התרסה שיפה למפלגת אופוזיציה, נגד התקשורת ומערכת המשפט. כאמור, זה לא קרה.

אם כך, מדוע סירב לנתניהו כל בעל שיעור קומה שאליו פנה (ועוד לא אמרנו כלום על סיבוב הפרסה של אורן דוברונסקי, ראשון המועמדים-לשריון...)? התשובה לכך מוכרחה להיות גדולה יותר מחוסר האמון כלפיו וכלפי הבטחותיו, שאותו הרוויח נתניהו לאורך הקריירה הפוליטית הארוכה שלו.

והתשובה היא 7 באוקטובר. בכל יום שיחלוף, בכל מסמך שייחשף, בכל עד ממקור ראשון שייפגע מהאיש וישבור את שתיקתו, תיחשף אחריותו של נתניהו לטבח הנורא (מבלי לגרוע כהוא זה מהאחריות שרובצת על ראשי מנגנוני הביטחון שכיהנו באותה העת).

עד כמה ידע מה שידע, עד כמה הוזהר כפי שהוזהר, עד כמה נקלע למצב של אי תפקוד מספיק, לשון המעטה, בשעות שבהן נדרש מפקד עליון, וחמור כמעט כמו כל אלה: עד כמה הקדיש את עיקר זמנו ומרצו להתנער מהאחריות, לנתק את כל החוטים המקשרים אליו.

כאן כבר לא מדובר על ספק-שחיתות או נכלוליות פוליטית שליוו את נתניהו כצל במערכות קודמות, אבל לא מנעו ממנו שריונים מעניינים מאלה שהשיג הפעם. כאן מדובר על החטא הציבורי החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל - ובכתם שאיש שיש לו מה להפסיד לא יסתכן בכך שיידבק בו.

זו אולי לא הסיבה היחידה שבגינה לא הצליח נתניהו להרכיב את הרשימה שייחל לה בליכוד, אבל זו ללא שום ספק הסיבה העיקרית. או אם לחזור אל אלטלנה: הספינה של נתניהו אולי אינה שוקעת, אבל היא כבר מחוררת כהוגן - אם תראו אנשים במים, תדעו שהיא בדרך לטבוע, כמו שחשו כל מי שסירבו "להתשריין" על סיפונה.