השריונים חושפים את האסטרטגיה של ביבי. וגם וינטר נמצא שם

אם רוצים להבין מהי אסטרטגיית הבחירות של בנימין נתניהו, כדאי להסתכל פחות על הנאומים ויותר על השריונים. השמות שנבחרו היום (שלישי) לרשימת הליכוד מספרים סיפור די ברור: נתניהו לא יוצא למסע כיבושים במרכז הפוליטי. הוא לא מחפש כרגע את הימין הרך, את המתלבטים או את אלה שצריך לשכנע שהם יכולים לחזור הביתה. הוא הולך קודם כל על הבייס.

יעקב ברדוגו, איציק בונצל, דוד פטר וגולדשמיט הם שמות שמזוהים מאוד עם המחנה, פופולריים בקרב מצביעי הליכוד ומקבלים נוכחות משמעותית בערוץ 14 (גילוי נאות: גם בתוכניתו של כותב שורות אלה). אלה לא שריונים שנועדו לגרום למצביע מרכז לגרד בראש ולהגיד: אולי הפעם נתניהו. אלה שריונים שנועדו לגרום לליכודניק מהבית להגיד: הפעם אני יוצא להצביע.

נתניהו הרי יכול היה ללכת למקומות אחרים. לחפש דמויות מהסוג של נטעלי שם טוב או יוסף חדאד, אנשים שמזוהים עם הימין אבל יכולים לדבר גם אל קהלים פחות פוליטיים ופחות "הארד קור". הוא בחר אחרת. וזה כנראה לא במקרה.

אחת ממטרות העל של הליכוד בבחירות האלה תהיה שיעור ההצבעה. בבחירות האחרונות שיעור ההצבעה הארצי עמד על כ-70%, אבל בחלק מהערים והיישובים המזוהים עם הליכוד נרשמו שיעורי הצבעה נמוכים יותר. מבחינת נתניהו, שם נמצא מאגר קולות משמעותי: לא בהכרח אצל מי שהצביע בבחירות הקודמות לגוש היריב, אלא אצל מי שמזוהה עם הימין ופשוט נשאר בבית.

זה הבדל דרמטי באסטרטגיה. במקום להשקיע את עיקר האנרגיה בניסיון להעביר מצביע מגוש לגוש - משימה קשה מאוד בפוליטיקה הישראלית המקוטבת - אפשר לנסות להגדיל את הבריכה שלך. להעיר את הבייס, להכניס בו אנרגיה, לייצר תחושת מאבק ולגרום לעוד עשרות אלפי מצביעים להגיע לקלפי.

לשם בדיוק מתאימים השריונים האלה. הם מדברים את השפה של הבייס, מכירים את הסנטימנט שלו ויכולים להסתובב בשטח, באולפנים וברשתות ולהפוך אדישות למוטיבציה. נתניהו לא מחפש רק אנשים שיביאו קולות חדשים לליכוד. הוא מחפש אנשים שיעזרו לו לוודא שהקולות שכבר נמצאים במחנה באמת יגיעו לקלפי.

בימים האחרונים התקיימו בליכוד התלבטויות כיצד להתייחס למפלגתו של וינטר. האם לתקוף אותו, לשתות לו מנדטים ולנסות להוריד אותו מתחת לאחוז החסימה או דווקא להוריד את הרגל מהגז ולאפשר לו לעבור.

לכאורה, לליכוד יש אינטרס ברור להחליש כל מתחרה מימין. אלא שבמערכת הבחירות הזאת החשבון מעט מסובך יותר. אם וינטר עובר את אחוז החסימה, הקולות שלו נשארים בגוש. אם הוא מתרסק מתחתיו, עשרות או מאות אלפי קולות עלולים להיזרק לפח. מבחינת נתניהו, שמבין היטב עד כמה כל מנדט עשוי להיות קריטי בדרך ל-61, זו סכנה שאי אפשר להתעלם ממנה.

ויש גם את סוגיית הסכמי העודפים. בפשטות: שתי מפלגות יכולות לחתום ביניהן על הסכם שמאפשר להן לצרף את עודפי הקולות שלהן לצורך חלוקת המנדטים הנוספים, ובכך להגדיל את הסיכוי שאחד המנדטים האחרונים יישאר אצלן. ש"ס ויהדות התורה הן זוג טבעי להסכם כזה; הליכוד וסמוטריץ' חתמו על הסכם עודפים - ומשכך, לאן ילכו הקולות של בן גביר? אם וינטר עובר את אחוז החסימה, הוא עשוי להיות השותף המתבקש - וכך קולות הגוש לא יתבזבזו.

נתניהו יכול להקשיח את הליכוד מבפנים, לחזק את החיבור לבייס ולהוציא כמה שיותר מצביעי ליכוד לקלפי - ובמקביל להשאיר לצדו מפלגת ימין נוספת שתקלוט את מי שלא מוכן להצביע לנתניהו, לסמוטריץ', לבן גביר או למפלגות החרדיות.

במילים אחרות: אולי המטרה כבר אינה לשתות את כולם. אולי המטרה היא למקסם את כולם.

צריך לשים לב גם למה שלא קרה בימים האחרונים. מלבד התבטאות נקודתית של ח"כ אביחי בוארון ברדיו, לא נרשמה מתקפה גדולה ומתוזמרת של הליכוד נגד וינטר. לא הופעל נגדו מכבש מהסוג שהליכוד יודע להפעיל היטב כאשר הוא מחליט שמפלגה מימין מסכנת אותו. השקט הזה יכול להיות מקרי, אבל הוא בהחלט שווה מעקב.

אם נתניהו אכן הגיע למסקנה שוינטר יציב מעל אחוז החסימה, ייתכן שהאינטרס שלו השתנה. במקום לנסות לחסל אותו ולהסתכן באובדן קולות לימין, עדיף להשאיר אותו בחיים, אולי אפילו כמעין רשת ביטחון למצביעים ימנים שלא מוכנים להצביע לאף אחת מהמפלגות הקיימות בגוש.

הימים הקרובים יספקו את התשובה. אם פתאום יתחילו בליכוד לתקוף את וינטר חזיתית, נדע שנתניהו החליט לשתות אותו. אם השקט יימשך, ייתכן שאנחנו רואים אסטרטגיה אחרת לגמרי: נתניהו לא מנסה להגדיל את הגוש באמצעות גניבת קולות מהצד השני, אלא לסגור את כל החורים בתוך המחנה שלו.

השריונים נועדו להוציא את הליכודניקים מהבית. וינטר, אולי, נועד לוודא שגם מי שלא רוצה להיכנס לבית של נתניהו - עדיין נשאר בשכונה.