בית משפט השלום בתל אביב זיכה היום (שני) נתין זר מסודן שהואשם בביצוע מעשה מגונה בצעירה בת 23 ברמת גן. הצעירה טענה כי הנאשם נגע באזור איבר מינה, חפן את חזה, חייך ונמלט מהמקום, בעוד הוא התעקש לאורך ההליך כי מדובר היה במגע מקרי בלבד, כשבידו הטלפון הנייד. השופטת שלומית בן יצחק קבעה כי אף שהסבריו של הנאשם אינם חפים מקשיים, התביעה לא הצליחה להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר.
האירוע התרחש בשעת לילה ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. הצעירה צעדה במקום לצד אמה, כאשר הנאשם הגיע מהכיוון הנגדי. לפי כתב האישום, כשהתקרב אליה הושיט את ידו, שבה החזיק טלפון נייד, ונגע באזור איבר מינה. מיד לאחר מכן, כך נטען, אחז בשתי ידיו בחזה שלה. בתביעה טענו כי המעשים נעשו "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני", וייחסו לו עבירה של מעשה מגונה.
בעדותה בבית המשפט שחזרה הצעירה את הרגעים שקדמו למפגש. לדבריה, עוד לפני שהנאשם חלף על פניה היא חשה אי-נוחות ולכן התקרבה לאמה. היא סיפרה כי הוא נגע בה במהירות באזור איבר מינה, ולאחר מכן "הרים את הידיים וחפן" את חזה. לדבריה, לאחר מכן הסתובב לעברה וחייך, חיוך שאותו פירשה כמעין "חיוך ניצחון".
הנאשם: המגע היה מקרי
הצעירה החלה לצעוק "הוא נגע בי", והנאשם התרחק מהמקום. אמה הצטרפה אליה, והשתיים החלו לרדוף אחריו. במהלך המרדף סייעו להן שני עוברי דרך, שהרכיבו אותן על אופנועים, עד שהצליחו להגיע אל הנאשם בתחנת דלק סמוכה. שם, לטענת הצעירה ואמה, הוא התנצל בפניהן ואמר: "סליחה אמא, סליחה בת, אל תזמינו משטרה".
מנגד, הציג הנאשם גרסה אחרת. באמצעות עו"ד רמזי סקיס מהסנגוריה הציבורית הוא כפר בכך שביצע מעשה מגונה וטען כי ידו, שבה החזיק את הטלפון, פגעה במהלך ההליכה באזור האגן או בחלק העליון והפנימי של ירכה של הצעירה. לדבריו, מדובר היה במגע מקרי בלבד, ללא כל כוונה מינית. הוא הכחיש שנגע בחזה שלה וטען כי באותם רגעים היה מרוכז במוזיקה ששמע בטלפון.
בית המשפט בחן את הגרסאות שמסר הנאשם לאורך החקירה והמשפט וקבע כי למרות קשיים מסוימים שעלו מדבריו, בנקודה המרכזית הוא שמר על קו עקבי: לטענתו היה מגע מקרי באזור הסמוך למפשעה, והוא הכחיש לאורך הדרך כי נגע בחזה של המתלוננת.
החיוך, הבריחה וההתנצלות: האם הם מעידים על אשמה?
אחת הסוגיות המרכזיות שנבחנו הייתה התנהגותו מיד לאחר האירוע. התביעה ביקשה לראות בחיוך שעליו סיפרה המתלוננת, במנוסה מהמקום, בהתנצלות ובהפצרה שלא להזמין משטרה חיזוק לגרסתה. אלא שבית המשפט קבע כי לכל אחד מהפרטים האלה עשוי להיות גם הסבר שאינו מלמד בהכרח על אשמה.
באשר לחיוך שיוחס לנאשם, ציינה השופטת כי גם במהלך המשפט זו הייתה במידה רבה ארשת פניו. בהכרעת הדין הוזכרו גם דבריו של אחד החוקרים, שאמר למתלוננת במהלך העימות: "הוא לא צוחק, הוא ככה, אני איתו שעה וחצי, ככה הפנים שלו".
גם העובדה שהנאשם נמלט מהמקום לא הוכרעה כראיה חד-משמעית נגדו. השופטת קבעה כי לנוכח הצעקות והמרדף אחריו, ובהתחשב גם במעמדו בישראל, ניתן להעלות הסברים נוספים לבריחתו, להתנצלותו ולבקשתו שלא להזמין משטרה. עם זאת, היא קבעה כי ניתן לראות בהתנהגותו ראיה המחזקת את החשד - אך לא בעוצמה המספיקה כדי להכריע את התיק.
השופטת: "הרף הראייתי הגבוה לא נחצה"
במקביל הצביעה השופטת בן יצחק על קשיים גם בתשתית שהציגה התביעה. אמה של הצעירה הייתה בקרבתה בזמן האירוע, אך לא ראתה בעצמה את המגע. בנוסף, בית המשפט עמד על שינוי מסוים באופן שבו תיארה המתלוננת לאורך ההליך את מקום הנגיעה, לאחר שבשלב מאוחר יותר סיפרה על נגיעה באיבר המין עצמו ועל תנועה מלמטה כלפי מעלה.
עם זאת, בית המשפט לא קבע כי השינוי נבע מחוסר אמינות. השופטת קיבלה כאפשרות ממשית את ההסבר שלפיו הצעירה התקשתה לתאר באופן מדויק את המקום שבו נפגעה בשל המבוכה ואי-הנעימות הכרוכות בתיאור האירוע.
גם הניסיון של ההגנה לטעון כי המתלוננת ואמה מסרו גרסה כוזבת במכוון נדחה. השופטת קבעה כי לא התרשמה שמדובר ב"שקר גס", ואף ציינה כי המתלוננת "מאמינה בצדקת דבריה". היא הדגישה כי הצעירה התייצבה לחקירה ולעדות והתמודדה עם הקשיים הכרוכים בכך.
אלא שהתרשמות חיובית מהמתלוננת אינה מספיקה כשלעצמה להרשעה במשפט פלילי. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי הצטברות הקשיים והספקות בתיק אינה מאפשרת לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת שהנאשם ביצע את המעשה שיוחס לו.
השופטת סיכמה את הפער בין החשד לבין רף ההוכחה הנדרש: "אילו היה מדובר במשפט אזרחי, שבו רמת ההוכחה הנדרשת היא מאזן ההסתברויות בלבד, היה מקום להעדיף את גרסתה של המתלוננת על פני גרסת הנאשם". אלא שבמשפט פלילי, קבעה, נדרש הרבה יותר מכך. לדבריה, "הרף הראייתי הגבוה הנדרש לשם הרשעת אדם בפלילים לא נחצה", והנאשם זוכה מהעבירה שיוחסה לו.
