הסיפורים מרגשים, המספרים מדאיגים: מאחורי גל העלייה מצפון אמריקה

הם באים מארצות הברית ומקנדה לא מפני שהחיים שם התמוטטו, אלא דווקא למרות שהם נוחים, מסודרים ומוכרים. ובדיוק משום כך יש בבחירה שלהם משהו שקשה שלא להשתאות מולו: לעזוב ביטחון, שפה, קריירה וקהילה - ולעלות אל ישראל של מלחמה מתמשכת, יוקר, מחלוקת ואי־ודאות. לא בריחה מן הרע, אלא הליכה מודעת אל מקום תובעני יותר, מפני שהוא שלהם.

את הפרדוקס הזה ניסח בשנים האחרונות, בחן ובחדות, הסטנדאפיסט הישראלי יוחאי ספונדר, המופיע באנגלית בפני קהלים יהודיים וישראליים. בקטע שהפך ויראלי, הוא מציע מבחן פשוט למיהו ציוני: "ציונות היא רק אם באת ממקום טוב יותר מישראל. זו לא ציונות אם שדרגת את החיים שלך; ציונות היא כששנמכת את החיים שלך כדי לעזור לנו להגיע לרמה של המדינה שממנה באת. פשוט מאוד".

בשבוע שעבר הצטרפתי לכמה עשרות ציונים מהסוגה העילית הזו, בדרכם מניו יורק לתל אביב בעיצומו של חודש השיא העונתי של העלייה, רגע לפני פתיחת שנת הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות.

ואכן, הם לא נדחקו אל המטוס מכורח נסיבות מיידי. להפך: רבים מהם באו מתוך חיים מלאים ומבוססים, ומתוך תחושת שייכות שהלכה והתגבשה דווקא אחרי הטבח והמלחמה - וכן, גם על רקע האנטישמיות שנעשתה גלויה יותר ברחובות, בקמפוסים וברשתות.

"זו הגלות האחרונה", אמר לנו יומיים קודם אהרון דהאן בן ה-28, הבעלים של "קפה אהרון" באפר איסט סייד של מנהטן, שעובדיו האנטישמיים נטשו אותו אחרי ה-7 באוקטובר. "כבר אין כמעט יהודים באירופה. כל היהודים עזבו את הבתים שלהם ועלו לארץ, חוץ מארצות הברית בכלל וניו יורק בפרט".

הוא התעקש שאקח עותק מספָרה של ההיסטוריונית היהודייה פרופ' פמלה נאדל, "אנטישמיות - מסורת אמריקאית", המונח אצלו במפגיע על דלפק בית הקפה. בהתייחס לראש העיר זוהראן ממדאני הנודע לשמצה, הפטיר: "תודה לאל שנבחר. אם נדרש ראש העיר האנטישמי הזבל הזה כדי להוציא אותנו לדרך, אז זה מבורך. אפילו אשתי, שלא מדברת מילה בעברית ושכשהתחתנו הסכימה שנעלה רק אחרי שנחגוג יום הולדת 75, כבר מוכנה ללכת מחר".

הוא מבטא את תחושותיהם של רבים מהעולים שנפגוש.

בין העולים היו אילנה וסטיבן סניידר, בני 67 ממדינת ניו יורק, שעמדו ביום רביעי שעבר נרגשים בנמל התעופה קנדי, רגע לפני שעלו לטיסת אל על 010. הם עזבו את ארצות הברית, שבה נולדו וגדלו ושבה החיים, גם לדבריהם, נוחים וקלים, ועברו לדירה ששכרו בשכונת ארנונה בירושלים. "אמריקה יפה, מסבירת פנים ונוחה, אבל אם אתה יהודי אתה עדיין אאוטסיידר", הסביר סטיבן. "ככל שאתה שומר יותר מצוות, זה נעשה קצת יותר קשה. בישראל, דתי או לא דתי, אתה כבר לא זר. זו המדינה שלך. זה משהו שתמיד הרגשתי שחסר לי, והגיע הזמן לחזור הביתה".

לדברי אילנה, תחושה דומה התחדדה אצלה מאז 7 באוקטובר, כמו אצל עולים רבים אחרים. "נעשינו מודעים יותר לכך שאם אתה עונד או לובש משהו שמזהה אותך כיהודי, אולי כדאי להסתיר אותו. זו תחושה נוראה, ואנחנו לא רוצים לחיות בסביבה שבה צריך להסתיר מי אתה", אמרה.

שתיים משלוש בנותיהם כבר עלו לישראל, אחת לפני 12 שנה והשנייה לפני שנה בדיוק, והשלישית עשויה להצטרף בשנה הבאה. הבנות הן גם שבחרו עבורם את הדירה בירושלים, לאחר סיור מצולם. סטיבן, רואה חשבון, ואילנה, אופה ושפית אישית, מקווים להשתלב במהירות בחיים החדשים. "אנחנו רוצים להשתלב, להיות ישראלים", הם אומרים. "אנחנו לא רוצים להיות אמריקנים שחיים בישראל".

הטיסה שבה הגיעו בני הזוג סניידר, שנחתה ביום חמישי בבוקר, הייתה אחת משש טיסות שהביאו באותו יום כ-150 עולים מצפון אמריקה, כאשר בטיסה עצמה היו כ-40 עולים חדשים. מאחורי המספרים עמדה מערכת שלמה של ליווי וסיוע: ארגון "נפש בנפש", הפועל בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו־JNF-USA. מאז הקמתו ב־2002, מציינים בארגון, הוא סייע ליותר מ-100 אלף יהודים מצפון אמריקה לעלות לישראל.

הקיץ הזה, לפי נתוני "נפש בנפש", הסתכם ביותר מ-2,200 עולים חדשים מצפון אמריקה: כ-480 משפחות, קרוב ל-100 טיסות קבוצתיות מארצות הברית ומקנדה, ועולים נוספים שהתאזרחו מתוך ישראל. יותר מ-1,100 מהם עלו באוגוסט בלבד, חודש שבארגון מתארים כאחד החזקים במספר העולים מאז היווסדו.

בארגון רואים בנתונים סימן לשנה חזקה במיוחד: מאז תחילת 2026 עלו לישראל מצפון אמריקה כ־2,700 עולים חדשים, והתחזית לשנה כולה עומדת על יותר מ־4,000. אם תתממש, אומרים שם, תהיה זו אחת משנות העלייה החזקות ביותר מצפון אמריקה מאז הקמת הארגון.

על פי "נפש בנפש", מאחורי המספרים מתייצב גל צעיר יחסית, כמעט בלתי צפוי בעוצמתו, כשגילם הממוצע של העולים עומד על 29. ביניהם כ־1,100 רווקים ורווקות, כ־250 גמלאים, וכ־700 ילדים ובני נוער שפתחו השבוע את שנת הלימודים בישראל (בהם כ־80 בכיתה א'). עוד כ־300 צעירים וצעירות צפויים להשתלב בצה"ל או בשירות הלאומי. לצידם מגיעים גם בעלי מקצועות מגוונים: רופאים, אחיות, מורים, עורכי דין, רואי חשבון ואנשי טכנולוגיה.

מפת העלייה הזו נמתחת מניו יורק, ניו ג'רזי, פלורידה וקליפורניה ועד מרילנד, אילינוי, אונטריו, פנסילבניה, טקסס וג'ורג'יה. בישראל הם צפויים להתפזר בין ירושלים, בית שמש, רעננה, מודיעין־מכבים־רעות, תל אביב וחיפה. כ־650 מהם אף צפויים לקבוע את ביתם ביישובי הנגב והגליל במסגרת תוכנית "זינוק בעלייה", המשותפת ל"נפש בנפש" ולקק"ל לעידוד התיישבות באזורים בעלי עדיפות לאומית.

אבל מעבר לנתונים היבשים, הסיפור האמיתי מתחיל רק כשהם מקבלים פנים. הוא נמצא בפער שבין החיים שהושארו מאחור לבין החיים שמבקשים לבנות כאן. אלינור קוטלר, בת 43 ממיניאפוליס, שעזבה ג'וב חלומי בתחום העיצוב, הקיימות וההכלה במטה רשת החנויות טארגט, היא אחת מהם. היא הגיעה לישראל בדצמבר 2023 כדי להתנדב, ומאז שבה אליה שוב ושוב, כאילו משהו במסלול חייה כבר הוסט לבלי שוב.

רגע ההתפכחות שלה הגיע ימים ספורים לאחר הטבח, בכנס מקצועי בקליפורניה שעסק בשוויון ובצדק חברתי. "זה היה כמו מחנה אינדוקטרינציה לתנועה הפרו־פלסטינית", היא מספרת. "הרגשתי שאני האדם היהודי היחיד שם". עמיתה לא־יהודייה שהגיעה איתה אף הפצירה בה לעזוב: "היא אמרה שזה לא בטוח בשבילי כיהודייה". קוטלר נשארה, תיעדה את הדברים ושלחה את הסרטונים לגופים יהודיים ולמממני הכנס. "הייתי המומה לחלוטין. זה היה רגע ההתעוררות הגדול שלי".

לדבריה, גם המחיר האישי הגיע במהירות. התמיכה הפומבית שלה בישראל הרחיקה ממנה חברות קרובות, ובהן כאלה שהגדירה כקרובות אליה "ברמת אחיות". היא גם הבינה שהעמדות שהחלה להשמיע עלולות לצמצם את אפשרויות התעסוקה שלה. "ידעתי שזה עלול לקרות, אבל בסופו של דבר אני לא רוצה לעבוד בארגון שיהיה כזה", היא אומרת.

ואז הגיע גם סיפור האהבה. בביקור בישראל בדצמבר האחרון פגשה בחוף הים את מוטי, בן 47, ובתוך חודשים ספורים הם התארסו. כעת היא עוזבת את עבודתה, תתגורר עמו ברמת השרון ומתכננת חתונה במידברן. "לפני כן חשבתי לעלות כי לא הרגשתי בבית שם", היא אומרת. "אבל ברגע שפגשתי אותו הכול הפך לפשוט, ואני תמיד מעדיפה סיפור אהבה שמח".

גם במקרה שלה, "נפש בנפש" היה שער הכניסה לתהליך. "כל מי שדיברתי איתו שעלה המליץ על נפש בנפש. אפילו לא שקלתי שום דרך אחרת", סיפרה. היתרון המרכזי מבחינתה היה הידיעה שיש מי שמלווה אותה בתוך הביורוקרטיה: "אני אוהבת את הרעיון שיש לך משאב שאליו אפשר לפנות עם שאלות לאורך הדרך, וזה פשוט הרגיש מאוד בטוח ומאוד תומך". את התהליך החלה באתר הארגון, ובינואר כבר קיימה את הריאיון הראשון. לאחר שמוטי הציע לה נישואים, האיצה את ההכנות והקדימה את מועד העלייה שתכננה תחילה לסוף השנה.

גם רוני (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), בת 18 מהאפר איסט סייד במנהטן, עלתה לבדה, אך בנסיבות אחרות. היא גדלה בבית ישראלי, אביה ישראלי, והיא למדה בבית הספר היהודי הפרטי "אברהם יהושע השל". ישראל הייתה תמיד חלק מחייה, אבל לדבריה מתקפת 7 באוקטובר חוללה בה שינוי עמוק: "לפני כן ישראל הייתה המקום שבו אבא שלי גדל ומקום שכיף לנסוע אליו לחופשה. אחרי 7 באוקטובר הבנתי שאלה בני העם שלי, ושהם עכשיו לא בטוחים".

בחודשים שלאחר המתקפה החלה רוני לעקוב מקרוב אחר הנעשה בישראל, להשתתף בעצרות ובהפגנות תמיכה ולהעמיק את זיקתה ליהדות. שהות בת חודשיים בישראל בקיץ האחרון חיזקה עוד יותר את התחושה שעליה לפעול: "כל הזמן שאלתי את עצמי איך אני יכולה לעזור ולעשות את חלקי. הבנתי שהדרך שבה אוכל לתרום בצורה הטובה ביותר היא לעלות לישראל ולהתגייס לצבא".

אך ההחלטה לעזוב את מנהטן קשורה גם לתחושה גוברת אצלה שניו יורק, העיר שבה נולדה וגדלה, כבר אינה בית עבורה. היא מאסה בכתובות גרפיטי ובמדבקות עם מסרים אנטי־ישראליים בוטים הקוראות לשחרור פלסטין, המופיעות שוב ושוב על מושבי אוטובוסים, עמודי רמזורים ותמרורים ברחבי העיר. בהפגנה פרו־פלסטינית שבה עמדה עם חברה והניפה דגל ישראל, השתיים הוקפו וספגו צעקות. "ראיתי כמה שנאה יש שם", סיפרה. "זה גרם לניו יורק להרגיש עוד פחות הבית שלי. הרגשתי שנואה בידי רבים מהאנשים שסביבי".

הפער בין ניו יורק לישראל התחדד אצלה כמובן גם במהלך הביקור בארץ. מול תחושת הניכור בעיר הולדתה, היא מצאה בישראל שייכות, חום וקהילה: "בישראל הרגשתי אהבה מכולם, משהו שאני כבר לא יכולה להגיד על ניו יורק". לדבריה, העוינות האנטי־ישראלית לא הרחיקה אותה מהתחושות הציוניות שלה, אלא חוללה את ההפך: היא עוררה בה רצון ללמוד עליה יותר והעמיקה את הקשר שלה למדינה.

רוני תתחיל מכינה קדם־צבאית בת שישה חודשים במסגרת "קול עמי" בקריית יערים, ובהמשך צפויה להתגייס באמצעות גרעין "צבר", מתוך תקווה להגיע לתפקיד קרבי. לדבריה, משפחתה תומכת בהחלטתה לעלות ולהתגייס, "לגמרי". במקביל, כשחקנית פוטבול אמריקאי, היא כבר יצרה קשר עם מאמן נבחרת ישראל ומקווה להתאמן עמה, ואולי אף להשתלב בה בעתיד.

החשש העיקרי שלה הוא הריחוק מהמשפחה, ובמיוחד מאחותה הצעירה. "אני יודעת שיהיה קשה ושיהיו ימים שבהם אשאל את עצמי למה עשיתי את זה. אבל אני מאמינה שהמטרה והסיפוק שאחוש יהפכו הכול לכדאי", היא אומרת בנחישות.

אצל חווה ועקיבא לסין, ההחלטה נעה על ציר אחר. פחות התאהבות רומנטית, יותר הכרעה משפחתית ואמונית. השניים, בני 46 ו־47, עולים מווירג'יניה למודיעין עם שלושת ילדיהם, בני 12, 10 ושנתיים. עבור עקיבא, העלייה היא מהלך דתי־אידיאולוגי מובהק, ובעיניו אי אפשר להפריד בין יהדות לציונות: "מי שלומד תורה מבין שיהודי צריך לעלות לארץ ישראל. וכן, לא כל אחד יכול, יש מניעות".

המניעות האלה ליוו אותם שנים. עקיבא התאהב בישראל בגיל 18, כשהגיע לישיבת "אור שמח" לאחר שחזר בתשובה; חווה התחברה לארץ בשנות ה־20 לחייה, בעקבות לימודים במדרשת "נווה". אך השאיפה לעלות נדחתה שוב ושוב מול דרישות הקריירה והמשפחה. עקיבא הרגיש שעליו להתבסס כלכלית תחילה, בנה חברת טכנולוגיה מצליחה ולבסוף מכר אותה לחברה בינלאומית.

ההחלטה קיבלה גם ממד משפחתי עדין: ילדיהם מעולם לא ביקרו בישראל ואינם יודעים למה לצפות, ולכן בחרו ההורים במודיעין, בין השאר בזכות קהילה דוברת אנגלית שתוכל לרכך עבורם את המעבר.

"7 באוקטובר ניפץ את בועת השלווה הפנימית שבה חייתי בכל הנוגע להיותי יהודייה ולקבלת היהודים בעולם", אומרת חווה. "מצאתי את עצמי מגינה שוב ושוב על ישראל ברשתות החברתיות, מול חברים ובני משפחה. זה היה קשה, אבל באותה עת התחזקו גם האהבה שלי לישראל והנחישות שלי להגן עליה. הבנתי שעבורי, להיות יהודייה פירושו שעליי לחיות בישראל".

עקיבא מסביר כי עבור משפחתו היהדות אינה רק דת שמקיימים, אלא חיים שלמים שבונים - ובארץ ישראל, לדבריו, מתחברים יחד האמונה, המשפחה, הקהילה, השפה, ההיסטוריה והאחריות היהודית.

בני המשפחה אסירי תודה על החיים שהיו להם בארצות הברית ועל ערכיה - חירות, הגדרה עצמית ואחריות אישית. עקיבא מדגיש כי יהודים התקבלו באמריקה מראשיתה באופן חסר תקדים, אך המשפחה בוחרת כעת, "באומץ ובתקווה", להצטרף לפרק ההמשך של העם היהודי, בישראל.

עקיבא מכנה את העלייה "הרפתקה קדושה" ומעשה של אמונה ותקווה. "אנחנו בוחרים שלא להפוך את הנוחות למדד היחיד לחיים טובים", הוא אומר. ההחלטה התקבלה גם למען ילדיהם: הם רוצים שיגדלו במקום שבו היהדות אינה רק אמונה פרטית, אלא מתקיימת מתוך השפה, לוח השנה, התרבות והאחריות המשותפת של עם ישראל.

הוא משבח את הסיוע של "נפש בנפש" ומציין כי בלעדיו המשפחה לא הייתה שוקלת את העלייה ברצינות. חווה עוקבת אחרי פעילות הארגון כבר שנים, ומתרגשת בכל פעם שהיא רואה משפחות עולים מגיעות לביתן החדש.

המחיר ברור להם: הסתגלות של שלושה ילדים לבתי ספר חדשים, לשפה העברית ולתרבות אחרת; בנייה מחדש של החיים המקצועיים והקהילתיים; ואי־הוודאות הכלכלית הכרוכה בהתחלה חדשה. לצד אלה, הם נפרדים גם מקהילה אהובה בריצ'מונד שבווירג'יניה, שבה חיו במשך שנים. "יש לנו חששות, אבל אין לנו ספקות", מסכם עקיבא. "אנחנו לא עולים מפני שאנחנו חושבים שהחיים בישראל יהיו קלים יותר, אלא מפני שאנחנו מאמינים שזה המקום שבו אלוהים רוצה שנחיה ונצמח".

על הטיסה הייתה גם לאה שוסטרמן, בת 27 מאינדיאנפוליס שעלתה בגפה. גם היא אומרת ללא היסוס כי 7 באוקטובר היה נקודת המפנה. האנטישמיות שגברה מאז בארצות הברית רק חיזקה אצלה את הזהות היהודית, ומאז היא כבר אינה מוכנה להסתיר אותה. "דווקא", היא אומרת ומצביעה על התליונים בעלי המוטיבים היהודיים שהיא עונדת על צווארה. שוסטרמן, בתם של פריידל ומנדל שוסטרמן, שליחי חב"ד באינדיאנפוליס שבאינדיאנה, מציינת שברור לה שהוריה יתגעגעו, אך בביקורים קודמים בישראל כבר הבינה כי "ישראל היא הבית".

"גל העלייה ההיסטורי שאנו חווים הקיץ הוא העדות המרגשת ביותר לחוסנו של העם היהודי ולחיבור העמוק של יהדות צפון אמריקה למדינת ישראל", אומר הרב יהושע פס, מייסד־שותף ומנכ"ל "נפש בנפש", הארגון שחרט על דגלו את שינוי כללי המשחק, ושלדבריו סייע מאז היווסדו ב־2002 בעלייתם ארצה של כ־100 אלף עולים מצפון אמריקה ובריטניה באמצעות הסרת מכשולים מקצועיים, לוגיסטיים, בירוקרטיים וכלכליים, תוך שמירה על שיעור הישארות של יותר מ־90% (נתון שלפני הקמת הארגון עמד על כ־50%-60% בלבד). "העובדה שאלפי משפחות וצעירים בוחרים להעתיק את חייהם ולבנות את עתידם כאן, דווקא בעת הזו, היא זריקת מרץ ציונית ומנוע צמיחה אדיר לחברה ולמשק הישראלי".

ודווקא כאן, מול היופי האנושי הזה, מתחילה השאלה הקשה יותר. מול הסיפורים האישיים ועבודת הקודש של הארגונים החדורים תחושת שליחות, התמונה הדמוגרפית הרחבה של העלייה לישראל נותרת מדאיגה. התקווה הגדולה נשענת אמנם על יהדות ארצות הברית וקנדה, המונה כ־7 מיליון איש, אך בעוד העלייה לישראל כולה צנחה משיא של כ־75 אלף עולים ב־2022 לכ־22 אלף בלבד ב־2025, יותר מ־150 אלף ישראלים עזבו את הארץ מ־7 באוקטובר 2023 ועד סוף 2025.

במילים אחרות, העלייה מצפון אמריקה מעניקה לישראל סיפורים נדירים של שייכות ואהבה - אך עדיין אינה משנה את התמונה הגדולה: מאזן ההגירה של ישראל שלילי באופן מדאיג. בהשוואה לשנים שקדמו ל־7 באוקטובר, מספר העולים מצפון אמריקה נותר לכל היותר יציב: מכ־3,700 עולים ב־2002 לכ־3,920 ב־2025. חלקם היחסי בקרב כלל העולים אמנם גדל בעקבות הנסיגה המשמעותית בעלייה משאר ארצות העולם, אך במספרים מוחלטים הם עדיין רחוקים מן הפוטנציאל המקווה. גם התחזית של "נפש בנפש" ליותר מ־4,000 עולים ב־2026 היא טיפה בים ביחס למספרם הכולל של יהודי צפון אמריקה - בערך עולה אחד לכל 1,750 יהודים, או 0.057% בלבד. בקצב הזה ייקח אלפיים שנה להשיב את כולם. בישראל מקווים כמובן שיותר יהודים יהיו מוכנים לעזוב את אמריקה לטובתה ובהיקפים משמעותיים, אך למרות האנטישמיות הגואה, העלויות הגבוהות והצורך באבטחה כבדה כדי לקיים חיים יהודיים קהילתיים באמריקה - בינתיים זה לא קורה.