ספיישל סגירת הרשימות: מה מניע את מי שבטוח שמגיע לו להיבחר?

אפשר לדבר על דרך, אפשר לדבר על עקרונות או אידיאלים ואפשר פשוט לראות מציאות כהווייתה: הסיבה היחידה לחיבור בין יועז הנדל ה"מילואימניק" לירון זליכה הכלכלן, היא אחת בלבד: שניהם רוצים להיות חברי כנסת. חברי כנסת ואולי אף יותר מכך: להיות שרים בממשלה עתידית.

הבעיה בחיבור הזה אינה רק שהוא עתיד להסתיים מתחת לאחוז החסימה (למרות הסקר של כאן 11 שניבא להם 4 מנדטים ונערך עוד בטרם התאחדו רשמית), כלומר - אם אתם מתכוונים להצביע עבורם, מוטב שתנצלו את יום שבתון הבחירות לפיקניק בים או שופינג בקניון, אלא שאין מאחוריו שום דבר מלבד תחושת חשיבות עצמית מופרזת.

זליכה את הנדל הם אולי הדוגמה הבוטה ביותר לשניים שרק אגו נפוח מריץ אותם, אבל נדמה שתחושת החשיבות העצמית המופרזת הפכה לנפוצה במיוחד: סיבוב הדאווין של סגנית השר לשעבר, שרן השכל, באחד השווקים במרכז הארץ לא הצליח לסקרן אפילו חתול מנומנם, אבל סיפק לה השראה לפוסט הזוי על השטח שמתעורר נוכח מנהיגות נשית.

יוסף חדאד לעומתה, עוד לא הספיק להשלים 24 שעות בפוליטיקה - וכבר רמז על "הפתעות" - וינטר איז קאמינג, וינטר איז גואינג. ומה נאמר על חילי טרופר, עוד "מנהיג" בעיני עצמו שלא היה נבון מספיק כדי לקחת בזמן את הטיסה הישירה מגנץ לאיזנקוט ועבר בדרך בידוק ביטחוני מיותר אצל הנדל?

ובל נשכח, בתוך הקלחת הרותחת, את בני גנץ, שעדיין לא תפס איך נפל ממעמד של מועמד להנהגה אל מתחת לאחוז החסימה, את איילת "החלטתי לא להתמודד" שקד, אביר קרא ומעל כולם: גלעד ארדן ויולי אדלשטיין, שקיוו להיות הפתעת הבחירות וגמרו בחוץ (ייאמר לזכותם שלפחות מיהרו להכיר בעובדות ולא התבזו בתבוסה בקלפי).

גם הרשימה דלעיל היא חלקית בלבד, אבל המשותף לה הוא הביטחון העצמי שאין לו על מה להיסמך, שאת או אתה מסוגלים לסחוף אחריך המונים (כ-170 אלף קולות דרושים בכדי לעבור את אחוז החסימה), עד שהמציאות מוכיחה אחרת.

ניקח לדוגמה את גלעד ארדן, דווקא משום שבניגוד לחלק מהשמות שהוזכרו לעיל הוא איש נבון ובעל רקורד של תפקידים ציבוריים (כבר היה שר ושגריר). על מה נשענה תחושתו שהוא יכול להשיג מאות אלפי קולות של מצביעים?

אין לי היכרות אישית עם ארדן, לכן אני יכול רק להניח: שהתחושה ההיא מתבססת על הרקורד המוזכר לעיל (תכף ניגע בו) ועל הפידבק שקיבל על הופעותיו הרבות בטלוויזיה (בעיקר בקשת 12, בתכנית של שבע בערב). אני בטוח שארדן קיבל אחרי כל הופעה שכזאת "מבול" של תגובות חיוביות.

רק ש"מבול" הוא דבר יחסי וארדן למד בדרך הקשה ש-50 תגובות חיוביות אינן מייצגות 50 אלף אלא בקושי 500. אז תאמרו שהאיש היה שגריר באו"ם ושר לביטחון פנים, ממש כמו שיולי אדלשטיין היה יו"ר הכנסת, שר הבריאות ויו"ר ועדת חוץ וביטחון, נכון?

אז הנה החלק הקצת כואב (עבורם). הם לא היו שם בזכות עצמם, שכן איש מעולם לא נדרש ללכת לקלפי (ברמה הארצית, לא הפנים-מפלגתית) ולשלשל לתיבת הצבעה פתק שכתוב עליו "אדלשטיין" או "ארדן", אלא אולי רק "מחל - הליכוד בראשות בנימין נתניהו".

אפשר לאהוב את נתניהו או לשנוא אותו, אבל למרות שמדובר באנשים נבונים שחלקים בביוגרפיה שלהם מרשימים בזכות עצמם, כנראה שלא היינו שומעים עליהם לעולם אלמלא תפסו מקומות גבוהים יחסית ברשימה שמי שהצביע לה, עשה זאת כי רצה שנתניהו יהיה ראש ממשלה.

אגב כך: הסיבה שהשניים חרכו את אולפני הטלוויזיה בחודשים האחרונים היא בדיוק הפוכה: הזמין אותם כי אין דבר שהתקשורת החופשית בישראל אוהבת יותר ממי שהתפכחו מנתניהו והתהפכו עליו (בלי קשר למידת הצדק בדבריהם).

נמשיך עם הלוגיקה הזאת: לו היו השניים בעלי סיכוי טוב להצליח בפריימריז במפלגת האם שלהם, הליכוד, הרי שהיו נשארים בה ומנסים "להשפיע מבפנים" - כמו שאומר כל אחד שאין לו סיכוי לשנות מבחוץ.

עכשיו נארוז: שני אנשים שחייבים את הקריירה הפוליטית שלהם למצביעים שרצו שנתניהו יהיה ראש ממשלה, ביקשו שיצביעו להם כדי שאולי ימנעו מנתניהו את ראשות הממשלה... בלי קשר למה שאתם או אני (או הם) חושבים על נתניהו, זה נשמע דיל קצת מוזר. הלא כן?

למען לא יחשוד מישהו שיש בדברים משום טינה אישית לשניים, נציין רק כי מדובר בשניים שכן עשו משהו בחייהם הציבוריים, זאת בניגוד לצעקנים כהדר מוכתר או יוסף חדאד, שכל כוחם בלשונם. מוכתר חלמה להיות זבוב על זנבו של נתניהו, חדאד מנסה (לפי שעה) לעשות זאת אצל וינטר - ומסתמן כעריק-פוטנציאלי עוד בטרם נבחר...

אלה לא לבד, שכן הציבור הישראלי נפרד, בלי צער עמוק במיוחד, מדמויות כמו ניסים ואטורי, קטי שטרית, עידית סילמן וחנוך מילביצקי (רשימה חלקית מאוד), שלא מסוגלים להציג ולו הישג אחד של שיפור החיים בישראל שיהיה רשום על שמם.

נחזור למנגנון הסחרור העצמי: את או אתה מעלים פוסטים שזוכים להד ברשת, בעקבותיו מזמינים אתכם לתכנית טלוויזיה שמגבירה את הבאז, התגובות מסחררות אתכם - עד שנשמה לכם שיש לכם מה להגיד, שהרי אלמלא כן לא היו מראיינים אתכם בתקשורת.

השלב הבא הוא להאמין שיש מאחוריכם ציבור של ממש, כזה שביום בחירות גם יצביע ברגליים, אבל אז, אחרי שכבר הכרזתם על מועמדות נפרדת, טופחים הסקרים על פניכם.

זה קרה לארדן ואדלשטיין, זה קרה לחילי טרופר (איש חביב להפליא, גם זה משהו בנוף הפוליטי הצחיח שלנו) זה יקרה ליועז הנדל ולירון זליכה - השאלה היא רק כמה קולות ייזרקו לפח בדרך, על ידי אנשים שבטוחים שהם כל מה שחסר בחיינו.

אפשר היה לסיים כאן אלמלא התגנבה לירכתי התודעה מחשבה מטרידה אפילו יותר: במקום אדלשטיין נקבל עוד ממיקי זוהר ובמקום ארדן - יותר שלמה קרעי. רוצה לומר: האנשים שנאחזים בשולי גלימתו של נתניהו הם גרועים יותר ממי שהתפתו להאמין שיש להם זכות קיום לכשעצמם.