למשרדי במגדל בתל אביב הגיע לפני שבוע תא"ל (מיל') גל שוחמי, בן כפר סירקין, שהשתחרר לא מזמן. הוא היה מפקד אוגדה ומפקד חטיבה וראש חטיבת תורה והדרכה במטה הכללי, שבמקום להתמקם באחוזה שלו בסירקין, החליט להיענות לקול קורא של הממשלה, לעשות מעשה ציוני ולהקים יישוב חדש בבקעת ערד שבנגב.
גל הקים גרעין התיישבות ויש איתו כבר 25 משפחות מקובצות ומאורגנות: צעירים, ותיקים, דתיים וחילונים, שכולם נכונים לעזוב את אזור הנוחות שלהם, לרדת למדבר, להתגורר 3 שנים בקרוואנים ולהקים יישוב חדש בנגב, על פי חזונו של בן גוריון ובהתאם לקול קורא כאמור של ממשלת ישראל להקמת יישובים קהילתיים בנגב.
אבל, מספר לי גל, הכל הולך קשה מאוד והעסק קצת תקוע, אך הוא לא נותן לייאוש להכריע. המחלוקת שלו היא עם המדינה ורשויות התכנון שיודעות ומתועלות להקמת "יישובים קהילתיים", מעין יישובי שינה לא יצרניים, שכל תושביהם מתפרנסים במוסדות ומפעלים מחוץ ליישוב, בעוד שגל והגרעין המייסד, מבקשים להקים יישוב מתוכנן עם אמצעי ייצור, מכסות אדמה ומים, אפשרות לגידולי שדה ומטעים ורפתות ולולים מתקדמים ועוד סוגי חקלאות מודרניים, כדי לממש ציונות, וכדי להתפרנס ביישוב.
גל סבור, כי רק בדרך הזו ניתן לשנע לנגב, לאזור הקשה הזה, אוכלוסייה איכותית שלא מחפשת רק שכונה ללון בה והקלות מס ועידודים נוספים, אלא לחיות, לייצר ולהתפרנס בנגב ולהגשים ציונות בקצות האצבעות.
גל וחבריו מלווים על ידי התנועה הקיבוצית שהקימה לאחרונה גג משותף עם הקיבוץ הדתי ואשר עומדת, לאחר 40 שנה, לחזור ולהקים קיבוצים חדשים, וכעת צריך לחנוך ולסייע לגורמי התכנון והממשלה, כיצד מקימים ומתכננים דבר כזה ולא "יישוב לינה".
מדובר בעניין של החלטה ושל מדיניות ושל הכרה בצורך של משפחות איכותיות ומבוססות, שמוכנות לעזוב הכל, להגיע לנגב ולהקים שם התיישבות הומוגנית, רעיונית, חלוצית, קיבוצית ושיתופית. לצד אורח חיים עם בית כנסת שהוא גם בית העם. וכן, גם עם ועדת קבלה כמו בקיבוץ.
ליישוב החליטה המדינה לקרוא בשם "שלהבית" ולא רק אני לא התלהבתי מהשם, אבל על זה יתגברו. בינתיים, צריך להתגבר על המכשול התפיסתי והתכנוני ועם הכרתי את גל שוחמי, הוא יתגבר גם על זה.
הויכוח שמסעיר את התנועה הקיבוצית
בכלי התקשורת הפנימיים של התנועה הקיבוצית, הוויכוח הרעיוני הופך ללוהט והוא קשור ליעדי ההתיישבות של התנועה שהחליטה - לאחר 40 שנה שבהם לא הוקם קיבוץ חדש - לחזור אל מלאכת ההתיישבות. אולם בדרך למימוש היעד, מתפתח דיון מרתק על זהותה של התנועה הקיבוצית ב-2026 כתנועה מאוחדת של הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, ביחד עם התנועות הקיבוציות המאוחד והאיחוד לשעבר, שהתאחדו יחד לפני שנים ועם הקיבוץ הדתי שמצטרף בהדרגה. ותמצית הדיון במילים שלי היא: האם מתיישבים רק בגבולות הקו הירוק או האם בקעת הירדן היא יעד התיישבות ראוי של התנועה הקיבוצית.
אילן גזית הוא חבר קיבוץ נערן בבקעת הירדן ויו"ר מחנות העולים. הוא מוביל מהלך להקמת קיבוץ חדש בבקעה, כדי להציב מודל קיבוצי, מול מה שהוא מכנה "התיישבות לאומנית" וכדי לחזק את הגבול המזרחי באמצעות התיישבות חקלאית "שוחרת שלום" שתחזק את הקשר עם הפלסטינים.
את התימוכין לעמדתו זו, הוא שואב מתפיסתם המדינית של יצחק רבין ויגאל אלון ז"ל, שבקעת הירדן הוא אזור בהסכמה לאומית ותהיה גבול ביטחון של ישראל בכל הסדר. לעומתו, איתי גונאל, שגם רוצה לראות הקמת קיבוצים חדשים, מבקש להקים אותם בנגב ובגליל ולא בבקעת הירדן, באופן שעלול לדעתו להכשיל הסכם שלום עתידי, לפגוע בפלסטינים השכנים ובעיקר - הוא רוצה שממשלת ישראל תקבל החלטות מדיניות מבלי שיישובים כלשהם יהוו מכשול. הוא לא רוצה שהתנועה הקיבוצית תקים התנחלויות "לא משיחיות ולא חילוניות".
הוויכוח הסוער והמרתק הזה מחזיר אותי לימים בהם הייתי נער מתבגר ב"שומר הצעיר" ולדיון הנוקב בקיבוץ הארצי של "השומר הצעיר" בשאלה, האם להקים קיבוצים של התנועה ברמת-הגולן. מאיר יערי ותומכיו התנגדו, בטענה שזה שטח כבוש (אז) ויעקב חזן ז"ל ותומכיו - תמכו.
ואז נמצאה הנוסחה - התנועה הקימה את הקיבוצים "גשור" ו"נטור", תחת החלטה כי "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי לא יהיו מכשול לשלום - קרי, אם יחליטו לפנות את הגולן - היישובים יתפנו. "גשור" כידוע קיים עד היום כקיבוץ, "נטור" הפך ליישוב מעורב דתי-חילוני ורמת הגולן סופחה וקיבלה הכרה אמריקנית.
והנוסחה הזאת כאז, כן עתה, יכולה לטעמי ליישב את המחלוקת גם כעת. ואם תשאלו לדעתי האישית, היא כמו זו של מזכ"ל התנועה ליאור שמחה, שהצהיר כי הוא תומך בקיבוץ החדש בבקעה. לדעתי, בקעת הירדן היא אזור הסכמה כמו גוש עציון ובקעת הירדן חייבת להיות גבול ביטחון של ישראל בכל הסדר מדיני, לרבות הקמת מדינה פלסטינית אם תקום בעתיד.
אח צעיר ל"נערן" ול"גלגל" הוא יעד התיישבותי ראוי, לפחות בעיני.
חוזר הנח"ל לשדות ולגבולות
בעשורים האחרונים השתתפתי בצה"ל ובמשרד הביטחון, וקודם לכן סיקרתי כעיתונאי, עשרות דיונים על עתיד הנח"ל. הימין רצה בעבר לסגור אותו, אבל שר הביטחון אריק שרון הסב אותו ליעד ההתיישבות שלו. אחר כך הקיבוצים המופרטים לא רצו עוד גרעינים והנח"ל - שהפך מחיל שלם לבקושי מחלקה בחיל החינוך, עסק בעיקר בחינוך ובמשימות חברתיות, אבל אף אחד לא העז לבטל את ההחלטה והייעוד של "נוער חלוצי לוחם" כפי שהגדיר אותו בן גוריון.
וכעת, "הורה כרוב והורה גזר", הנח"ל חוזר. התנועה הקיבוצית והאגף החברתי-ביטחוני במשרד הביטחון, החליטו להקים מחדש גרעיני נח"ל. והשבוע, עשרות נח"לאים ונח"לאיות ב-11 גרעיני נח"ל, החלו "פרק משימה" ושנת שירות בתנועה הקיבוצית, אבל גם בקרית שמונה ובבצת ועוד. הם יעסקו שם בחקלאות, בהדרכת נוער ובמשימות חקלאיות ויעזרו לשקם קיבוצים שפונו וחזרו בדרום ובצפון.
המהלך הגדול עודנו לפנינו עם עוד 40 גרעיני נח"ל ועם כ- 800 צעירים וצעירות שיתיישבו או יחזקו יישובים לאורך הגבול המזרחי המבעבע, הדליל במכשול, בהתיישבות ובבסיסי צבא. כבר אמרו לפני שאם תחשיכו את מדינת ישראל ותשאירו רק נורות בכל יישוב שהוקם על ידי הנח"ל, תראו את גבולותיה של מדינת ישראל כנאמר: "וחי כל אשר יבוא שם הנח"ל" (ספר יחזקאל פרק מ"ז).
המגמה של חתירה פוליטית לשירות אזרחי לכל במדינת ישראל עם עדיפות לצרכי צה"ל, תאפשר להרחיב גם את מסגרת הנח"ל, באופן שמשלב גם ביטחון וגם חקלאות והתיישבות שבתפיסת ביטחון מפוכחת אי-אפשר להפריד ביניהם בהיבט של חוסן, נחישות ושילוב של מגל וחרב (אז) וג'ון דיר ומסק"ר (היום). בהצלחה.