יום ולילה נעות מכליות ענק עמוסות נפט בכביש הדו-מסלולי שחוצה את המדבר הסורי. רבות מהן נושאות לוחיות רישוי עיראקיות, והן מתקדמות באיטיות על אספלט סדוק, עוקפות מכתשים ונעמדות בפקקים הנמתחים לעיתים לאורך עשרות קילומטרים.
לפי ה"וושינגטון פוסט", כ-5,000 משאיות משתתפות בתנועה המתמשכת בין בתי הזיקוק בדרום עיראק לבין חופי הים התיכון.
בקצה המסע נמצא נמל בניאס שבמערב סוריה. שם נפרק הנפט למכלי אחסון, מוזרם למסוף ימי ומועמס על אוניות המפליגות לאירופה ולאפריקה. השיירה, שנראית כמו צינור נפט זמני על גלגלים, היא אחת התוצאות המוחשיות ביותר של המלחמה עם איראן ושל השיבוש בתנועת האוניות במצר הורמוז.
הנתיב החל לפעול באפריל כניסוי של יצואני נפט עיראקים, שנאלצו לחפש מוצא חלופי לאחר שהתנועה במצר כמעט נעצרה. בתוך חודשים הפך פתרון החירום לתוכנית גדולה בהרבה: מסדרון אנרגיה יבשתי שיחבר את שדות הנפט של דרום עיראק לים התיכון דרך סוריה.
ד"ר עמית מור, מנכ"ל אקו אנרג'י לייעוץ כלכלי-אסטרטגי ומרצה בכיר באוניברסיטת רייכמן, מסביר כי הצינור יוכל לסייע בהזרמת נפט כאשר הורמוז חסום, אך מדגיש כי היציאה לים התיכון אינה פותרת את הבעיה המרכזית. חלק גדול מהנפט העיראקי מיועד למזרח אסיה, ולכן נפט שיגיע לבניאס יצטרך לעשות דרך ימית ארוכה בחזרה מזרחה - דרך תעלת סואץ ובאב אל-מנדב, או במסלול עוקף אפריקה.
מכאן עולה השאלה שתלווה את הפרויקט: האם מדובר בחלופה אסטרטגית שתשנה את מפת האנרגיה באזור, או בפוליסת ביטוח יקרה שנועדה לפעול רק כאשר הדרך הרגילה דרך הורמוז אינה זמינה?
פתרון החירום הופך למדיניות
עיראק היא יצרנית הנפט השנייה בגודלה באופ"ק, אך כמעט כל הנפט שהיא מוכרת לעולם יוצא ממסופי הדרום שליד בצרה, ומשם דרך מצר הורמוז. לפני המלחמה ייצאה המדינה כ-3.6 מיליון חביות ביום, כ-3.4 מיליון מהן דרך הנתיב הדרומי. כאשר התנועה במצר שובשה, לא היה לבגדד נתיב חלופי שהתקרב לנפח הזה.
לפי רויטרס, חברת שיווק הנפט הממשלתית של עיראק, סומו, העניקה באפריל חוזים להובלת כ-650 אלף טונות מזוט - דלק כבד וסמיך שנותר מתהליך זיקוק הנפט - בחודש דרך סוריה. מיליוני חביות הועברו מאז לבניאס ומשם ליעדים באירופה ובאפריקה. הנמל הרחיב את מתקני הפריקה שלו ומסוגל לטפל בממוצע בכ-900 מכליות ביום. עיראק ביקשה להרחיב את ההסדר גם לנפט גולמי ולנפטא, ולייצא בשלב הראשון כ-50 אלף חביות נפט גולמי ביום דרך סוריה.
מדובר בכמות קטנה ביחס ליצוא העיראקי הכולל, אך בכירים בבגדד הבהירו כי הם רוצים להמשיך להשתמש בנתיב גם לאחר פתיחתו המלאה של הורמוז. כלומר, עיראק אינה מנסה רק לצלוח את המשבר הנוכחי, אלא להבטיח שבמלחמה הבאה לא תישאר שוב עם מיליוני חביות שאין דרך להוציאן מהמדינה.
משאיות, עם זאת, אינן יכולות לשמש פתרון קבוע בהיקף גדול. ההובלה איטית ויקרה, הכבישים הסוריים רעועים והתאונות תכופות. לכן חתמו עיראק וסוריה על מזכרי הבנות עם קונסורציום הכולל את ענקית האנרגיה האמריקנית שברון, חברת ההשקעות TA קפיטל וחברת UCC הקטרית. בשלב זה מדובר בבדיקות טכניות וכלכליות, ולא בהחלטת השקעה סופית.
חלק מההודעות תיארו את המהלך כהחייאתו של צינור כירכוכ-בניאס ההיסטורי, שנחנך ב-1952 ואינו פעיל מאז 2003. בפועל, התוכנית הנבחנת גדולה יותר: היא אמורה להתחבר לשדות הנפט בדרום עיראק, ובהם מערב קורנה 2 ונאסריה, ולהוביל את הנפט צפונה ומערבה אל הים התיכון.
לפי מקורות ששוחחו עם רויטרס, חלק גדול מהתשתית יצטרך להיבנות מחדש. העלות עשויה להגיע ל-15 מיליארד דולר, והעבודות צפויות להימשך כארבע שנים מרגע קבלת ההחלטה. ד"ר מור מעריך כי החשבון יהיה נמוך יותר, אך גם הוא מדגיש את גודל ההימור: "אני מעריך שעלות הצינור תהיה כ-5 מיליארד דולר, אבל זה בהחלט סיכון גדול בפני היזמים והמממנים של צינור כזה".
הצינור ההיסטורי היה מסוגל להעביר כ-300 אלף חביות ביום, בעוד שבפרויקט החדש הוזכר יעד של עד שני מיליון חביות. ד"ר מור סבור כי מבחינה הנדסית הקמת צינור בקיבולת כזאת אפשרית, בהתחשב בכך שתפוקת הנפט באזור בצרה עומדת על כשלושה מיליון חביות ביום. עם זאת, שברון מסרה כי הבדיקות טרם הסתיימו וכי הקיבולת הסופית עדיין לא נקבעה.
גם אם ניתן לבנות את הצינור, לא בטוח שיהיה משתלם לעשות זאת. "בהחלט עשוי להיות מצב שלחברת הנפט העיראקית וליצרני נפט בעיראק יהיה כדאי יותר לשלם עלות מעבר במצר הורמוז מאשר להקים צינור לים התיכון, עם כל העלויות והסיכונים הכרוכים בו", אמר מור.
עוקפים סיכון אחד - ונכנסים לאחר
המסדרון המתוכנן אמור לעבור במערב עיראק, שבו פועלות מיליציות שיעיות שנתמכות בידי איראן, ולהמשיך במדבריות מזרח סוריה, שבהם עדיין פעילים תאים של דאעש. חלק מתחנות השאיבה הישנות נהרסו בתקיפות אמריקניות לאחר שנכבשו בידי הארגון, והצבא הסורי עדיין מפנה מוקשים בקרבת הגבול.
"עלות הקמת הצינור מוערכת במיליארדי דולרים וקיימות סכנות ביטחוניות של אבטחת אספקת הנפט בצינור מפני חבלות אפשריות של דאעש וגורמים עוינים נוספים", אמר מור.
לדבריו, הקמת חיבור מדרום עיראק לים התיכון, בדומה לאפשרות הנבחנת להקמת צינור לעקבה, אינה מבטלת את הסיכון אלא משנה אותו: סכנת חסימה ימית בהורמוז מוחלפת באיום על תשתית יבשתית הנמתחת לאורך מאות קילומטרים.
"הקמת צינור מעין זה תצריך מאמצי אבטחה כבירים בעיראק ובסוריה, דבר שייקר מאוד את שינוע הנפט", הוסיף ד"ר מור. עלויות הביטוח עלולות לזנק אם החברות יעריכו כי הצינור חשוף למטעני חבלה, רחפנים או השתלטות של ארגונים חמושים. משאית יכולה לשנות מסלול; די בפגיעה אחת בתחנת שאיבה כדי לעצור את זרימת הנפט בצינור.
מבחינת ארצות הברית, הפרויקט עשוי להפחית את יכולתה של איראן להשתמש בהורמוז כמנוף לחץ על הכלכלה העולמית. השליח האמריקני טום בראק אף טען כי התוכנית יכולה להפוך את המצר ל"מחשבה שלאחר מעשה". ואולם, ככל שהמסדרונות החלופיים יפחיתו את חשיבותו של הורמוז, לטהרן יהיה אינטרס גובר לאיים גם עליהם.
"איראן התקיפה בחצי השנה האחרונה תשתיות של בתי זיקוק וצנרת נפט בסעודיה ובמדינות אחרות, ובתקופות של הסלמה ביטחונית היא עלולה לסכן גם תשתיות נוספות דוגמת אלטרנטיבות להזרמת הנפט מעיראק שלא דרך מצר הורמוז", אמר ד"ר מור.
גם ללא פעולה איראנית ישירה, לטהרן יש השפעה בקרב מיליציות עיראקיות המסוגלות לאיים על התוואי. כך עלול הצינור שנועד לעקוף את השליטה האיראנית בהורמוז לעבור דווקא במרחב שבו יש לאיראן כלים אחרים לשבש אותו.
אין מעקף מושלם
המסלול הסורי הוא רק אחת מהחלופות שמקדמות מדינות האזור. סעודיה יכולה להזרים נפט לנמל ינבוע שבים האדום, איחוד האמירויות מפעילה צינור המגיע לפוג'יירה שמחוץ להורמוז, ועיראק משתמשת גם בצינור המוביל לנמל ג'ייהאן שבטורקיה. במקביל נבחנות אפשרויות להקים צינורות לעקבה ולמפרץ עומאן.
לדברי ד"ר מור, אחד הרעיונות הוא חיבור של דרום עיראק וכווית דרך סעודיה ועומאן למפרץ עומאן. המסלול יהיה ארוך ויקר יותר מהחלופה הסורית ויחייב את הסכמתן של כמה מדינות, אך יקצר את הדרך למזרח אסיה. "גם היציאה לים האדום אינה חסינה. אם האיום החות'י יתממש, מכליות שיעשו את דרכן לאסיה יצטרכו להפליג בנתיב ארוך יותר. נפט שיועבר לבניאס ומיועד למזרח אסיה עשוי להישלח מערבה דרך מצר גיברלטר, להקיף את אפריקה דרך כף התקווה הטובה ולחזור מזרחה - תוספת משמעותית של עלויות זמן, דלק וביטוח", הסביר ד"ר מור.
המסקנה היא שאין צינור יחיד שמסוגל להחליף את הורמוז. האלטרנטיבה האמיתית היא רשת של עורקי גיבוי: נתיב לים התיכון, נתיב לים האדום ונתיב למפרץ עומאן. כל אחד מהם עוקף איום אחד, אך נחשף לאיומים אחרים.
החלום הסורי
בעבור נשיא סוריה אחמד א-שרע, הפרויקט הוא הרבה יותר מצינור נפט. לאחר נפילת משטר אסד, דמשק מנסה לנצל את פתיחתה מחדש להשקעות ולהפוך את מיקומה - בין עיראק והמפרץ, טורקיה, אירופה והים התיכון - למקור של הכנסות והשפעה.
"סוריה צפויה לקבל דמי מעבר ותשלום עבור אבטחת הובלת הנפט בתחומה, כמו גם גישה להיצע של נפט גולמי מעיראק שניתן יהיה לזקקו בסוריה, דבר שעשוי לסייע לכלכלתה", הסביר מור.
בכירים סורים כבר קיימו שיחות עם משקיעים קטרים על האפשרות להאריך בעתיד את המערכת לקטר ולהוביל גם גז דרך סוריה. כווית ובחריין עשויות מבחינה גיאוגרפית להתחבר למסדרון, אך הרעיונות נמצאים בשלב מוקדם ואין עדיין התחייבות רשמית של המדינות.
החזון אינו מוגבל לאנרגיה. סוריה חתמה על הסכמות עם טורקיה וסעודיה בנוגע לשיקום מסילות רכבת שיחברו בעתיד את אירופה עם חצי האי ערב. הסכמים אחרים עם עיראק נועדו להקל על מעבר משאיות וסחורות מהמפרץ לאירופה.
"שיקום סוריה עשוי לכלול גם הקמת צינורות נפט וגז טבעי, כמו גם תשתיות של רכבות מטורקיה לסעודיה ולאזור המפרץ - דבר שעשוי לסייע בשיקומה הכלכלי ולהגביר את חשיבותה הגיאו-אסטרטגית באזור", אמר מור.
זהו גלגול חדש של חזון "ארבעת הימים" שקידמה דמשק עוד בתקופת אסד - הפיכת סוריה לצומת המחבר את הים התיכון, המפרץ הפרסי, הים השחור והים הכספי. א-שרע מנסה להחיות את הרעיון בתנאים פוליטיים הפוכים: במקום מסדרון המזוהה עם איראן ורוסיה, תשתית הנשענת על הון אמריקני ומפרצי ועל יחסים עם טורקיה וסעודיה.
ההיסטוריה, עם זאת, מספקת סיבות לזהירות. צינור כירכוכ-בניאס, המחבר את עיר הנפט כירכוכ שבצפון עיראק לנמל בניאס שבסוריה, נפגע במהלך מלחמת סיני, הושבת ב-1982 בעקבות תמיכתה של סוריה באיראן נגד עיראק, חזר לפעול בהסדר חשאי בין בשאר אסד לסדאם חוסיין - ונפגע שוב בפלישה האמריקנית לעיראק.
במהלך מלחמת האזרחים הפכו צינורות, בארות ותחנות שאיבה בסוריה ליעדים ולמקורות הכנסה עבור דאעש וארגונים חמושים. לכן הצינור החדש, אם יוקם, לא יהיה רק עורק כלכלי אלא גם מטרה אסטרטגית באורך מאות קילומטרים.
בינתיים ממשיכות המכליות לנוע בכבישי המדבר. הן עדיין אינן תחליף להורמוז, והצינור שאמור להחליף אותן רחוק שנים מהשלמה. אך עצם הופעתן על כבישי סוריה מעידה כי מפת האנרגיה של המזרח התיכון כבר החלה להשתנות.
סוריה לא תוכל להחליף לבדה את הורמוז. השאלה היא אם המשבר הנוכחי יהיה הרגע שבו מדינות האזור יפסיקו לסמוך על עורק יחיד ויבנו רשת של נתיבי גיבוי. אם זה יקרה, המדינה שהייתה במשך 14 שנים שדה הקרב של המזרח התיכון עשויה למצוא את עצמה שוב בתפקידה ההיסטורי - הארץ שדרכה עוברות הדרכים בין מזרח למערב.